דוד נח,התכוון לנסוע לעיר צ'חנוב .היו שם קרובים מצד אשתו של דוד נח (אח של אמא) .
לפני שהגיע לצ'חנוב, הגרמנים בוארשה תפסו אותו(את הדוד) בזמן שניסה לחצות לצד השני של הגטו(ורשה) .
הוא היה גבוה רחב כתפיים, בריון , אבל הז'נדרם הגרמני הכניע אותו עם כמה מכות בפנים ועל הראש ,העמידו אותו תחת השגחה על יד בותקה(צריף) . והיו מכים אותו הגרמנים והפולנים, את זה אני ראיתי .
נח היה תמיד טוב איתנו. אם מישהו מהילדים היה חולה ,אני זוכר היה תמיד קונה דברים טובים כמו ענבים, תפוזים,שוקולדים וכשהיינו בריאים היה מזמין אותנו למסעדה הקבועה שלו ,לאכול נקניק עם חומוס עגול מבושל, בטעם חריף ומציות עם בירה .
הודיעו בבית (על המקרה), אמא שלי רצה למשטרה היהודית לבקש שיעשו משהו לשחרורו ,כעבור חצי יום שחררו אותו זה בטח עלה בסכום כסף, שוחד לגרמנים.
לבסוף ,הצליח נח לברוח מהגטו, דרך חומה לרחוב צדדי קטן .הוכנס לתוך כרכרה, העגלון הפולני כיסה את הגגון ,כמובן שזה היה מתוכנן ע"י קבוצת פולנים ויהודים עבור תשלום ,והוא העבר לצ'חנוב עם אשתו וילדו לגור אצל ההורים של אשתו .
קניתי בוארשה חוטים לתפירה, חלקי עור לסוליות נעלים מחטים ,והייתי הולך לכיכר קזימיז'. זה היה שוק והיו שם פולנים שעסקו בהחלפת כסף מפולנים למרקים גרמנים .
אני הייתי צריך מרקים,כדי לקנות מצרכים בצ'חנוב וגם בדרך לשלם עבור הנסיעה .
הייתי בסך הכל בן 13 הסתכנתי בזמן ההחלפה, הפולנים יכלו לסחוב לי את הכסף ולא לתת לי מארקים ,הם היו נוכלים , אבל הכרתי אחד או שניים מהם שאצלם הייתי קונה קבוע ,והם היו בסדר גמור איתי .אבל תמיד חשדתי ונזהרתי.
כשהיו לי המרקים והסחורה להחלפה, הלכתי הביתה, נפרדתי ויצאתי לדרך .
עם התבססות השלטון הנאצי בגרמניה, יהודי גרמניה חיפשו מקלט בארצות שכנות. לא חשבו שבבוא העת, הגרמנים יצאו למלחמה ושוב יהיו תחת השלטון הנאצי. חלק מיהודי גרמניה היגרו לאנגליה, לארה"ב לאוסטרליה ודרום אפריקה.
אבל גם פולין היוותה ארץ מקלט לפליטי גרמניה.
אמא שלי הכירה משפחה מעורבת, שהבעל היה יהודי , האישה גרמניה, היה להם בן בגיל 16.זה היה כנראה בן שלה, אבל נראה שהיתה הבנה טובה בתוך המשפחה וחיו בהרמוניה.
אני התידדתי עם הבן שלהם, הוא למד קצת פולנת והבנתי קצת גרמנית שלמדתי ממנו.
הם חיו בדירה מודרנית בבנין חדש ברחוב של עשירים.הם חיו בעושר, כנראה לבעל הבית הייהודי היה כסף. כשהצבא הגרמני פלש לפולין, הרסו כפרים בכוח ובעיקר את עיר הבירה ווורשה. 80% מהעיר נהרסה בהפצצות כבדות ממטוסי שטוקרס, שהצטיינו בצלילה כלפי מטרות וככה דיכאו והרסו.
בנוסף כיתרו תותחים את וורשה וירו פגזים ללא הפסק על העיר. בעיקר לאזורים בו גרו בצפיפות יהודים. מאות נהרגו ואלפים נפצעו. המזון בבית הלך ואזל.צנרת המים נפגעה.הינו הולכים לנהר הויסלה, מהלך 5,6 ק"מ ומביאים מים בפחים לדליים לשתייה. כשהגרמנים כבשו את וורשה, חילקו מזון לפי תלושים, כמות זעירה של מזון לנפש.
הרעב החל לתת אותותיו. הרבה יהודים התחילו למות מרעב ובעיקר ילדים שהוריהם לא יכלו לספק את האוכל המינימלי.
אני הייתי יוצא מהגטו לצד הארי הנוצרי, קונה מצרכי מזון, מבריח אותם לגטו.חלק מוכר וחלק היה משמש אוכל לבית.
לא תמיד הצלחתי לקנות. לא היה מספיק כסף וגם פחדתי שנערים פולנים יתנפלו עלי באיזו סמטת רחוב ויגזלו ממני את כל הקניה. הגענו למצב גרוע, אין כסף ואין אוכל. יצאתי מהגטו בהתחמקות בין חשמליות והלכתי ברגל מספר ק"מ, לאיפה שגרה המשפחה המוכרת.
דפקתי בדלת, את הדלת פתחה האישה, הבעל לא היה איתה.היא סיפרה שהעבירה את בעלה היהודי לגטו זמנית והיא מטפלת באפשרות להבריח אותו לחוץ לארץ, לאנגליה.שם היו לו עסקים. אף פעם לא ראיתי אותו עובד והם חיו חיים טובים.
ביקשתי ממנה האם היא יכולה לתת לי משהו בשביל לאכול הביתה,לאמא. היא היתה מאוד ידידותית.אמרה לחכות קצת עד שהבן שלה יבוא.בינתיים סיפרתי לה מה נעשה בגטו, שהרבה מתים,יש מחלות,אין עבודה ואין כסף.אנשים מיואשים מהחיים,לא יודעים על גורלם בעתיד.סיפרה לי שהבן שלה התגייס לצבא הגרמני,ובזכות כך יעזרו לה הגרמנים להוציא את בעלה היהודי מפולין ,לאנגליה או לארה"ב. בינתיים הבן שלה הגיע, הוא שירת לא רחוק מהבית, באיזה בניין משטרתי בוורשה. הדלת נפתחה, הבן שלה נכנס, רעד עבר בגופי בראותי פאייטים גרמנים עם פס סרט על שרוול חולצתו, צלב קרס שחור וכובע על כתפיו. הושטתי לו את ידי לשלום כמו בזמנים קודמים.רק חשבתי שאולי מכר נשמתו לשטן ואולי הוא מושפע מהחברים הגרמנים בצבא, ושלא יעולל לי משהו רע.
האמא אמרה לו שיקח אותי לשוק ויקנה כ מיני דברי אוכל ושיתן לי בשביל המשפחה. נפרדתי מהגרמניה ויותר לא ראיתי אותה בחיים. הלכתי בצמוד עם הבן המחוייל במדי הגרמנים. הפולנים שעברו בקרבתנו שמו עין.בטח חשבו שמוביל אותי למאסר. הגענו לשוק, הוא קנה מהדוכנים ומילא לי תרמיל מלא ושני סלים במזון. הוא שילם.כולם פקחו עיניים. לא יכלו לתפוס שחייל גרמני עם סמל צלב קרס על השרוול קונה מזון ליהודי ומשלם.וגר זאב עם כבש, ימי משיח הגיעו!
יצאתי מהשוק והלכתי לכיוון הגטו,הביתה.הוא הלך בקרבתי ושמר עלי שלא יתנפלו פרחחים פולנים עלי. פרחחים פולנים לא היה חסר בתקופה הזו. הוא ליווה אותי עד כניסת המעבר לגטו,דיבר עם החייל הגרמני שעמד למשמרת במעבר וכך זכינו לעוד שבוע אוכל. הודיתי לו עבור הכל.
כמה שנים לא ראיתי אותו. ב-1944, בנסיגה הגרמנית מרוסיה פגשתי אותו. הוא לא הכיר אותי, חייתי בתור נוצרי, הוא היה בדאגות על מצבו האישי במקרה ויפול בשבי הרוסי.
המלחמה תגמר(כך חשבה) בהפסד של גרמניה כמו במלחמת העולם הראשונה , זכרה הרבה מהמלחמה הראשונה.היו אז מגיפות. אז מרבית אנשים אכלו קליפות תפוחי אדמה אבל רוב היהודים נשארו בחיים . במלחמה הזאת זה סיפור אחר לגמרי , דוחסים את היהודים מכל הסביבה לתוך הגטו ,הצפיפות הולכת וגדלה ,כמה משפחות גרות בחדר אחד פורצות מחלות ואין אוכל ,יש רעב ואין כסף.בעצם יש מזון לבעלי יכולת אבל הם מעטים רובם כבר התרוקנו מחסכונותיהם ומכרו כל רכושם,שעוניהם ותכשיטי נשותיהם .
אנשים נאלצו לצאת לעבודה מהבוקר עד הערב בכל מיני מחנות צבאיים, בשדה התעופה בוורשה עבד אבי ,בעבור 5 זלוט ליום. אפשר היה בסכום זה לקנות כיכר לחם אחד של ק"ג ואנחנו ארבע בנים ושני הורים.ובשביל לקבל את הכסף, היו עומדים כל הלילה עד שמגיע התור שלך לקבל ואם הכסף היה נגמר לא היית מקבל כלום .
את הכסף חילקו ברחוב גזיבובסקה 16 מרכז קהילתי ורשה.
עבור העבודה שילמו לנו יהודי ווארשה .
הגרמנים קיבלו עבודה חינם ,ככל שדרשו.
בכל בוקר היו יוצאים מהגטו עשרת אלפים יהודים ואולי יותר לעבוד בגשם ובקור ללא כפפות עבודה, בכל מיני עבודות פריקה והעמסה ,וניקיון .
פעם אבי חזר עם ידיים קפואות ,עבד בפירוק מוטות ברזל וידיו, אצבעותיו היו נדבקות לברזל בזמן שהיה נוגע בברזל .הוא לא רצה ללכת יותר לעבודה לא יכול היה יותר לעבוד ובנוסף גם הצליפו בו בשוט ובאגרופים.
המצב היה קטסטרופאלי , אני הייתי בעצם המפרנס היחידי בכל המצב הזה.
הגעתי למקום שלי למקום שהייתי רגיל ומנוסה, להסתתר לצד פינת הרחוב גניכובסקה התבוננתי על המעבר וראיתי ערימה של לחם בצורת פירמידה.ראיתי שוטר יהודי.בצד שמאל של המדרכה היה סגור עם לוחות עץ. בקצה של הלוח עמד גרמני עם רובה מכוון ושוטר פולני באמצע הכביש.מי שהיה לו רישיון כניסה לגטו או יציאה, הגרמני או הפולני היו בודקים את הניירות ונותנים לעבור .
נתפסתי על ידי הגסטפו במאי 1941:
ברחוב הזה זלזנה היו מסילות ברזל עבור החשמלית .הפטנט היה ,שכאשר שתי חשמליות נפגשו במעבר, אם זה קרה ,הייתי רץ בין שתי חשמליות ,נתפס מאחורי הקרון האחרון של החשמלית וכך מצליח להגניב את עצמי לצד הנוצרי של ורשה .
הלכתי ברגל לכיוון תחנת הרכבת המערבית ,זה נמצא מצד שני של נהר ויסלה החוצה את עיר הבירה .
עברתי גשר גדול מעל הויסלה כשפטרולים של חיילים גרמנים מסתכלים ובוחנים פרצופים של העוברים לאזור הזה קוראים פרגה .הגעתי לתחנת רכבת נכנסתי לתחנה וקניתי כרטיס לעירה חוטומוב . 23 ק"מ מורשה .
על קרונות הרכבות היה תלוי שלט מתחת לחלון הקרון,בו היה כתוב בגרמנית ובפולנית -אזהרה :" הנסיעה ליהודים ברכבת אסורה!" .כמובן שהתעלמתי מהאזהרה ,השתחלתי לתוך קרון הרכבת בחצי ראש מורם. התפנה מקום ע"י אישה מבוגרת, התיישבתי ונסעתי לחוטומוב. הפעם לא היו לי הטרדות ,הנסיעה עברה בסדר איחלתי לעצמי הלוואי ואהיה כבר בדרך חזרה, עם המצרכים לכוון הבית .
הרכבת נעצרה בחריקת המעצורים, ירדתי מהקרון והתיישבתי קצת להתבונן מי יורד ולאיזה כיוון מועדים פניהם .קבוצות קבוצות וגם בודדים הלכו לכיוון הנהר -"נרב" .הנהר נרב הזה מסמל גבול חלוקת פולין .החלק שאני נמצא שייך לפרוטקטורד שלטון אוטונומי פולני ,ומעבר לנהר נרב האזור מצורף לגרמניה .שם משתמשים בכסף גרמני.לכן הצטיידתי בסחורה להחלפה ובמארקים .
את הדרך לכוון הנהר הכרתי היטב. כבר הלכתי מספר פעמים ביום וגם בלילות. לקחתי "פור" קדימה לקבוצות הפולניות והזדנבתי מאחוריהם ,על כל צרה שלא תבוא אם הם יתפסו ע"י הגרמנים ,אז שאני אהיה רחוק ואוכל לברוח כדי שלא להיתפס .
הקבוצות הפולניות היו בעיקר נשים ומעט גברים לא צעירים . צעירים פולנים פחדו להיתפס כי הגרמנים היו שולחים אותם לעבודה לגרמניה בתור עונש ,נשים ונערים היו יותר בטוחים .
כשהיו נתפסים ,הגרמנים היו לוקחים מהם את סחורתם וכספם ומזהירים אותם ומשחררים .
הגעתי קרוב לנהר נרב, ראינו מספר סירות מרוכזות.הנהר רוחבו 500מטר ולעיתים 700 מטר,גם 1000מטר .המעבירים עמדו כשמשוטיהם בידיהם ומכוונים את האנשים למעבר אל גדת הנהר ממול. לשאלתם על רצוננו לעבור,אמרנו כן, כרגיל, אבל הפעם הצליחו הגרמנים לרמות אותנו .כשהתקבצנו לקבוצות כדי לעלות לסירות ,אחד הוציא אקדח ואמר ללכת לכיוון מערב כ- 200 מטר שם כבר היו מרוכזים 300 נשים, נערים, מעט גברים.
בלית בררה הלכתי יחד איתם ,רק אחד הסתכל עלי יותר מידי ופתאום אמר שאני דומה ליהודי. אמרתי לו שלא ושבמקום הריכוז לקחו מאיתנו את כל הדברים וגם כסף. מי שהתנגד חטף מכות. אישה אחת פולניה רצתה להתרחק להתפנות,הכו אותה מכות נמרצות בפניה ,היא נפלה לתוך הנהר בקושי הצילו אותה מטביעה .מנהל הפעולה בריכוז היה גרמני מה-SS קצין וחבורת נאצים מאחוריו.
הגיע התור שלי למסור את כל הדברים, השמועה שאני יהודי הגיעה גם לקצין ה-SS .הוא חקר אותי מאיפה קניתי את כל הדברים כמובן ששיקרתי, (כדי לא לגלות אף מקום לאף אחד) לבסוף אמר לי "אתה יהודי ואתה תדקלם מה שיגידו לך בפולנית"!. אחד שהוא היה כנראה פולקסשיוש( גרמני שחי בפולניה לפני הכיבוש הנאצי).
קצין הגסטפו ציוה עלי לדקלם לעיני כל הקהל הפולני בכל רם, ש"אנחנו יהודים שתינו דם פולני .20 שנה אנחנו יהודים רימינו במסחר את העם הפולני אנחנו היהודים ניצלנו במתכוון את הפולנים" ועוד כהנה וכהנה.
כמובן שלא רציתי לדקלם זאת, בטענה שאני פולני .
קצין הגסטפו תפס אותי ,הכניס את ראשי בין הרגלים שלו וחנק אותי והכה אותי על הגב בחלק התחתון של הגוף .
בשום אופן לא דקלמתי,הייתי עקשן כמו פרד אך "חטפתי" הרבה מכות .
לבסוף עזבו אותי מהמכות, השעה הייתה 2 בלילה, הגרמנים התחילו לשחרר ,הם שיחררו את כל הנשים וחלק מהגברים והנערים.
אותי הם לא רצו לשחרר לקחו אותי ,עוד נער פולני ועוד 10 גברים פולנים, העלו אותנו על 2 סירות ובכל סירה היו כמה גרמנים ששמרו עלינו .
את כל החפצים העמיסו על יתר הסירות ובשיירה שטנו לכוון בית הסוהר שבעיר נובידבור .בדרך בזמן ששטנו בנהר הגרמנים רצו להראות כמה שהם נדיבים וכיבדו אותנו בסיגריות שסחבו מאיתנו מהשלל שצברו מהמבריחים.כמובן שלקחנו, זה אמצעי לגרש את היתושים שתקפו אותנו בלי הרף .
הפולנים חשבו אולי יפילו את הגרמנים לתוך הנהר ,אבל זה היה רק בדיבורים , לא היה להם מספיק אומץ ובעצם גם סיכוי גדול להישאר בחיים .לא היה מרד בסירות .כעבור שעתיים הסירות עלו בחרטומם על החוף של נויביד צגוב. וכל אחד מאיתנו קיבל חבילה גדולה לסחוב.
הגרמנים הובילו אותנו בטור תוך שמירה בצדדים, עד שהגענו למטה גסטפו של פולין. הורדנו את החבילות שמעלינו, הכניסו אותנו לתוך מרתף קר, רצפת בטון חלונות קטנים ומחוזקים בסורגים ,בלי חשמל .היה חשוך מאוד בפנים וגם לא שירותים .שכבנו עד 10 בערך .פתאום שמענו צעדים מחוץ למרתף,רעשים וקולות המפתחות בדלת.
הדלת נפתחה גרמני אחד קרא לצאת ולהסתדר בחוץ בשורה אחת .
כל הגוף שלי כאב מהמכות , הגוף היה לחוץ מהרצפה הקרה והקשה ובקושי רב הצלחתי לקום ולצעוד לעבר הרחבה ,במסדר בוקר,יותר נכון מסדר זיהוי.
קצין אס אס הופיע במדים שחורים, כובע מאוייר בגולגולת,חגורת עור וחמוש באקדח גדול .
דבר ראשון צעק בגרמנית :"היהודי יצעד צעד אחד קדימה!"
לא זזתי ממקומי כאילו זה לא נוגע לי. למזלי פתאום מישהו קרא לו למשרד דרך החלון וזה השכיח אותי ממנו. פתאום הביאו כד חלב גדול, פתחו את המכסה הביאו צלחות פח וקצת לחם חילקו לנו אוכל. אחרי האוכל חלוקת תפקידים בתוך החצר של המחנה הצבאי .זה היה מחנה צבאי פולני הגרמנים תפסו את המחנה ומטה הגסטפו התיישב בו .
תכנון בריחה מהגסטפו בנובידבור:
לי נתנו מריצה לאסוף ,לנער אחר,פולני שאיתי,נתנו להיות גנן לטפל בגינון שבחצר .היו להם כמה ערוגות בצל ירוק, היה צריך לטפל בזה והעיקר לטפל מתחת החלון של המבנה .
היה בגינה עיגול אדמה וסמל צלב הקרס מעוצב מהדשא , וצריך היה לעקור את העשבים ולתחח את האדמה בין צלב הקרס והעיגול שיהיו בולטים ושיהיה נקי .
אף פעם לא עשיתי עבודות גינון ופעם אחת שברתי חתיכה מצלב הקרס ולרוע מזלי קצין SS ראה איך שזה קרה .
קצין הגסטפו שלף את האקדח מנרתיקו וכיוון אותו אלי ,והתחיל לקלל לגדף ברוגז רב חזקה :"מלוכלך מחורבן אתה עשית זאת בכוונה, אני הורג אותך אם אתה לא מתקן את זה באופן שישביע את רצוני!".
תפסתי את חתיכת הדשא והצמדתי למקום הקרוע ,השקיתי במים את המקום כך יצאתי מזה חי .
ברשותי הייתה מריצה עם כל מיני לכלוכים שנפלו. אספתי על המריצה וסילקתי את הלכלוכים כ30 מטר מהבניין של הגרמנים. היה שם קפל קרקע,שקע בקרקע וזה נתן לי מסתור.
התחלתי לחשוב איך לברוח מפה . פעם קראו לכולם למשרד להירשם ולמסור פרטים של שמות הורים קרובים ואחים. הם שיחקו תפקיד של אנשים מסודרים, שצריך להודיע לקרובי משפחה שלנו שלא ידאגו חס וחלילה לאן נעלמנו .להודיע שכל אלה שנתפסו חיים פה ועובדים .
כעבור 3 ימים כולם קיבלו תשובות מהקרובים ורק אני לא קיבלתי שום הודעה .
פשוט לא היה ממי לקבל, כי מסרתי שמות וכתובות לא אמיתיים .בילפתי אותם .
לאחר שכולם קיבלו ורק אני לא נקראתי למשרד, הייתה שם פקידה גרמניה או פולניה ששאלה אותי מה קרה ,למה לא קיבלנו תשובה על הכתובת שמסרת ,אמרתי :"אולי אמא ואבא נסעו לחפש אותי בין קרובי משפחה".
הסכימה איתי ,מסרתי לה כתובת סתם ושמות פולניים,יצאתי מהמשרד ועכשיו הגיע הזמן לתכנן בריחה. הנער השני שהיה איתי הציע לי שנברח ביחד. אמרתי לו "לא !כי אם לא נצליח יחסלו אותנו!" .ככה אנחנו נהיה עוד קצת ואולי יעזבו אותנו הוא היה פולני ולא היה לו מה לפחד ,אבל אצלי הסכנה הלכה וקרבה .יש לי זמן 3-4 ימים לא יותר לא יחכו לתשובה .
סדר היום היה כדלקמן:
ספירה בשמונה וחצי בבוקר באחת בצהריים ובחמש בערב,אחר כך כל הלילה בתוך המרתף סגורים עד הבוקר, בחנתי מה הוא הזמן המתאים לבריחה והגעתי למסקנה.
"בבוקר הכי מתאים!" ,זו היתה מסקנתי.הגרמנים אוכלים ארוחת בוקר בשמונה וחצי וגם אנחנו בהפסקת אוכל באותו זמן כשהמכוניות של הקצינים מגיעות לחניון בשביל המוביל לחדר האוכל, עומדים משני צידיו מספר חיילים ומצדיעים הייל היטלר לכבודם. וזה הרגע המתאים ביותר .הגרמנים עסוקים בקבלת הקצינים. אנחנו אוכלים ,אם אנו מצליחים להיות בזמן שמצלצל הפעמון ומכריזים על מועד ארוחת בוקר.
אני מילאתי מריצה עם קצת לכלוך שאספתי מהחצר ומחכה עד שארגיש שהחיילים הגרמניים יוצאים לקבל את קציני הגסטפו. ידעתי שזה הזמן להתקדם לכיוון שקע הקרקע מקום הריכוז של הלכלוך.
לכשהגעתי לקפל הקרקע, ראיתי שאני נימצא בשטח מת כלפיהם.חיכיתי בדריכות לשמיעת הפעמון.כולי דרך כקפיץ לקראת המשימה לברוח.
כשהמכוניות של ה אס אס התקרבו וחנו, וכל החיילים עומדו והצדיעו נשמע הגונג.
ואני ,זונח את המריצה, זינקתי כלפי מטה מתחת חוטי התייל. הכנתי לי קודם את המקום ראיתי שהוא מקום נוח לבריחה.אני קם מעבר לגדר מכופף כדי לא לבלוט ובמהירות הבזק כמו ארנבת ,מסתלק מהמקום.
רצתי 2 קילומטר דרך שדות .הייתי יחף ,מכנסיים קצרים וחולצה קרועה.
פניתי ימינה לכיוון יער גדול .
נכנסתי לעומק היער ,הלכתי מספר קילומטרים. היער נגמר ולפני היה פרוס כפר, הייתי רעב ,לא אכלתי מהבוקר .
הלכתי לאחד הבתים ביקשתי משהו לאכול. במקרה היה לי מזל קיבלתי שתי פרוסות לחם שחור שהם אופים בעצמם .הודיתי להם ואכלתי אותן שתיתי מעט מים שנתנו, והמשכתי לכיוון ווארשה.
הגעתי לתחנת הרכבת חוטומויב.
לא היה לי כסף לנסוע חשבתי אולי אמצא איזה גוי או גויה מהמבריחים וילוו או יקנו לי כרטיס לווארשה .
פגשתי איזה אישה שאיני מכיר אותה והזהירה אותי לא לנסוע לווארשה ."המצב שם חמור,מי שמנסה לצאת מהגטו יורים בו וגם להיכנס קשה!".
" זה מה שהיה קודם זה אפס לעומת המצב כעת ",כך אמרה.
לא ידעתי מה לעשות.
התחלתי ללכת ברגל לכיוון ווארשה בכל זאת הלכתי 5 קילומטר ברגל. הגעתי לעיירה בשם לגיונובו, במקום בו גרה הבת של קרופיבסקי, כדי שלא לאבד כיוון הלכתי ליד פסי רכבת .בפולניה ישנם דרכי שדה על יד פסי רכבת, בדרך כלל.
פתאום כמה צעירים פולנים צעקו עליי:" יהודי יהודי!" באופן אינסטינקטיבי הסתובבתי לאחור וחזרתי לכיוון חוטמויב החלטתי להגיע בכל זאת לצ'חנוב במקום בו היתה לי משפחה.דוד נוח היה מוסתר שם.
לפרק הבא לפרק הקודם לפרק ההנצחה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה