בצל הסכנה:
היתה שכונה ליד נהר קטן .בקתות מעץ,אין חשמל,מנורות נפט,כיריים,מטבח,תנור מחימר או ברזל.שם התגוררו פועלים.
בערבים היו מתכנסים ומדברים על פרנסה, על הכיבוש הגרמני על בני המשפחה שנעלמו בשרותם בצבא וכ"ו.
ניכנסתי עם הגוי שלי,לבנצה, לאחד הבתים. הוא היה צריך לסדר עם מישהו מבני הבית,להביא 12-10 שקי חיטה לאפיית לחם.
המכיר שלו כנראה עבד בחווה ,חקלאית פולנית.בעליה של החווה גורשו וגרמני התיישב בה וניהל את החווה ואת תוצרתה העביר לגרמניה. באחד הימים, הגרמני נסע לגרמניה לביקור משפחתי, ובחווה נישאר פולני, מכר של לבנצ'ה הגוי שלי. איתו עשה עסקה על חיטה .
הגישה לחווה הייתה אפשרית עם סירת משוטים . כאשר כולם היו מסובים על יד שולחן ולגמו ודקה וקשקשו ביניהם, פתאום אחד התקרב אלי ואמר אנחנו רוצים לטובתך להשפריץ עליך מים קדושים ,ומהיום והלאה תהיה נחשב אצלנו כנוצרי לכל דבר. הטקס היה קצר, אמרו איזה ברכה נוצרית .
בשעה 9 בערב נכנסתי עם לבנצ'ה לתוך סירה. אני ישבתי באמצע הסירה על ספסל עץ ולבנצ'ה עם המשוטים חתר לכיוון החווה. במרחק של כ 100 מטר מאיתנו ,היה גשר מעל הנהר שבו שטנו הלוך וחזור הגשר היה מאובטח על ידי חיילים גרמנים.
עברנו עם הסירה מתחת לגשר כשחייל גרמני צועד עם רובה על כתפו בפינה הימנית של הגשר.
ליבי פעם בחוזקה עצרתי את הנשימה וגם לבנצ'ה היה איש זהיר מאוד ,הוא לא הפעיל את המשוטים עד שהתרחקנו 20 – 30 מטר מהגשר.
לבנצ'ה המשיך לחתור במשוטים בחוזקה הוא היה איש חזק.
הסירה פילחה את מי הנהר וככה הגענו לחוף של אדמת החווה, העמסנו במהירות את שקי החיטה ובשקט ,כדי שלא לעורר רעש בסביבה. אם היינו נתפסים, העונש היה כבד: מספר שנים בבית הכלא.אם היו יודעים שאני יהודי,העונש יכול היה להיות כפול ומכופל. מה גם שזה מוות בטוח לי וגם ללבנצה ואשתו וכל מי שקשור עם המכירה הזאת.
לבנצה נטל את המשוטים לידיו החזקות ובאומץ רב חתר לכיוון חזרה,עם החיטה.
מסביב הייתה אפלה, שקט פסטורלי השתרר מסביבנו ,רק מקש המשוטים נשמע באוזניי. שכבתי פרקדן על שקי החיטה ורק מחשבה אחת הייתה מטרידה את מנוחתי שרק נצליח לעבור את הקטע המסוכן של הגשר שמעל הנהר,שם שומר גרמני מפטרל.
השעה הייתה לפנות בוקר, התקרבנו לגשר .לבנצה "עוצר" אותי לא לפחד."רק שהמזל יאיר לנו פנים", חשבתי בליבי וכך היה, ועברנו את הגשר והחייל הגרמני לא הרגיש. רק העיניים שלי לא סטו מהגשר. לא האמנתי שהסכנה העיקרית מאחורי .
הגענו לחוף,קשרנו את הסירה, סחבנו את השקים על גבינו לבית של לבנצ'ה .100 מטר מהנהר אכלנו ושתינו משהו והלכנו לישון רצוצים ועייפים מההרפתקאה הלילית, לילה טוב.
הגשת עזרה ליהודיות נמלטות בפומיחובק
אחר הצהריים יצאתי למרעה. על יד פסי הרכבת היה שביל פרות שהיה נמצא קרוב למסילת הברזל. רק מעטים מבעלי הרפתות היו מביאים את העדרים קרוב למסילה. קרו מקרים ופרות נפגעו. אני השגחתי על שלושת הבהמות שלבנצ'ה הפקיד בידיי.
מסילת הברזל היה מקום מעניין: רכבות נעו צפונה ודרומה. התבוננתי בחלונותיהן מי הם הנוסעים, רכבות עמוסות עם כלי נשק, טנקים תותחים ארוכי קנים ופרצופים קלסים גרמנים נראו מתוך כובעי הפלדה. זה היה ב1941, לפני מבצע ברברוסה הגרמני 22/6/41 .יום ולילה דהרו רכבות עמוסות. רק גלגלי הקרונות תקתקו חרקו מעומס המשקל על גבי המסילה. הכל היה סודי.הפולנים תחת הכיבוש הנאצי, היו חסרי ישע.
הלחץ הגרמני היה בכל מקום. היה פחד כללי.
הצטרפה אליי ידידה למרעה עם הפרה האדומה .הפרה האדומה היתה מנסה ללקט את עשביה קרוב למסילת הברזל. זה היה מקום קבוע שלה מיום היוולדה. הילדה הייתה בת של עובד רכבת וגרו בבית שבנו על יד פסי הרכבת. זכויותיהם היו ללקט ראשונים את מה שגדל על יד המסילה.
החלפנו מספר מילים בינינו ,כדי שלא יהיה משעמם. היא לא ידעה שאני יהודי. הפניתי את הראש לכיוון מזרחה ,ופתאום הבחנתי באשה וילדה בת 8 – 10 מסתתרות מאחורי גדר עשויה מעץ, ושמתי לב שהן משתהות קצת . חדרה בי מחשבה שאולי הן יהודיות והן מחכןת עד שיחשיך. הפרה האדומה התרחקה לכיוון הבית. המכירה נופפה לשלום והתרחקה .
השמש כמעט נטתה לשקוע .החלטתי לגשת לאישה ולילדה .ראיתי שהן מבוהלות ,הרגשתי שהן יהודיות. אמרתי להן שלא תיפחדנה ממני ,כי אני יהודי שעובד אצל נוצרי ואני אוכל לעזור להן במשהו.
הן רצו לנסוע לעיר צ'חנוב, שם עוד היו יהודים. את תחנת הרכבת מידי פעם היו פוקדים ז'נדרמים גרמנים ובודקים את הנוסעים. הצעתי להן מקום לינה בתוך הגורן ,כיבדתי אותם עם ארוחת ערב שהיתה ברשותי. בערב הן חיכו לי בשדה. הבאתי אותן לגורן ללינה. ב 5 בבוקר לקחתי אותן לתחנת הרכבת קניתי להן כרטיסים. הרכבת הגיעה,הן עלו לקרון נפנפו לי כמובן החזרתי נפנוף.
לפרק הבא לפרק הקודם חזרה להנצחה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה