בצ'כוסלובקיה
בהמשך הנסיעה נעצרנו באחד המקומות הרוסיים,לא נתנו להמשיך לכיוון האמריקאי,לכיוון גרמניה ,לאיזור האמריקאי .לאחר מלחמת העולם השנייה, עם כניעת גרמניה הנאצית, ארבע המעצמות הגדולות שנלחמו נגד הגרמנים חילקו את גרמניה וגרורותיה לארבע אזורים: אמריקאי, רוסי, אנגלי וצרפתי.
הרוסים עצרו את שיירת הרכבת לביקורת. חשדו שאנחנו יהודים פולנים ורוסיים,ולא כפי שהיה כתוב על שלטי הקרונות שאלה יהודים איטלקיים, יוונים וכדומה. הרכבת עמדה בצד,על אחד המסלולים,כדי לא להפריע לתנועת הרכבות הסדירה.
קיבלנו איזו ארוחה קלה לפני שהחשיך .גמרנו לאכול ,סידרנו בתוך קרון הרכבת התפרשות כללית על גבי שמיכות ללינת לילה בקרון. היה איתנו מדריך אחד שידע רוסית יותר טוב מהחיילים הרוסיים. הוא היה מורה בתיכון בזמן המלחמה ברוסיה. היה ציוני שרוף וכל רצונו היה לעלות לארץ, וגם להביא אותנו לישראל. היינו כ 60 ילדים, נערים ונערות בקרון, חלקנו היה בגילאי 15-16 ו 17-18 היתר היו מתחת לגיל 15 שנה. באמצע הלילה חייל רוסי נכנס לקרון שלנו והתחיל לפשפש בחפצים שלנו ובעיקר בין חפצי הנערות.
הנערות התנגדו לחיטוטים בחפציהן. המדריך שלנו התעצבן והתחילו לקלל אחד את השני. הגידופים הגיעו כמעט למכות .החייל רצה להוריד את המדריך מהקרון. אנחנו התנגדנו לו ולא אפשרנו לחייל הרוסי לעצור את המדריך.
הוצאנו את החייל בדחיפות מחוץ לקרון ,המדריך כינס את כל הנערים והנערות והסביר לנו שהוא הולך להסתלק מהמקום לפנות בוקר. הוא פחד שהרוסים יעצרו אותו בבוקר. הוא הציע לבוגרים שביננו ,למי שרוצה לברוח,שיתחלקו לקבוצות קטנות כדי להגיע לרחוב יוזפה 7 לקהילה היהודית. המדריך ברח מהקרון. שתי הקבוצות של 6-7 חברה הסתננו מהקרון. הסתלקנו מאזור התחנה והתחלנו לנוע לכיוון עיר הבירה של צ'כוסלובקיה- פרגה. הלכנו בכבישים לפי החיצים שהיו מסומנים לאורך הכבישים. המרחק היה 50 ק"מ מפרג.
היינו כבר כ 20 ק"מ מתחנת הקרון. עברנו תחנת דואר על יד הכביש והמשכנו לכיוון פרגה. היינו כבר איזה 2 ק"מ מתחנת הדואר . אחד מתחנת הדואר רכוב על גבי אופניים ,עם סרט אדום על השרוול, עצר אותנו ואמר לנו להתלוות אליו לתחנת הדואר.
הוא חשד בנו שאנחנו מהשיירה מהקרון שברחנו.
כנראה הרוסים הודיעו לכל התחנות הממשלתיות שאם יראו קבוצה או בודדים חשודים, יבדקו אותם ויעצרו אותם. למזלנו עבר חייל רכוב על אופנוע, עצר על ידנו, שמע את הויכוח בננו ובין איש הדואר. החייל התערב לטובתנו ושכנע את הקומוניסט שאנחנו ילדים מסכנים חוזרים ממחנה השמדה גרמני ונוסעים לפולין. הקומוניסט עזב אותנו. הודינו לחייל האלמוני. המשכנו ללכת, הגענו לאיזו עיירה קטנה, שני בלשים צ'כים על אופניים עצרו אותנו שאלו לאן רוצים להגיע.
ענינו:"לפרגה" ,וביקשנו שיסבירו לנו איך להגיע לתחנת הרכבת. כבר היה חושך היינו עייפים. החלטנו לקחת סיכון ולפנות למנהל הרכבת שיאפשר לנו בלי כסף להגיע לפרגה.
קיבלנו ליווי ע"י 2 הבלשים עד לתחנה. בתחנה נפגשנו עם קצין ברכבת והוא סידר לנו נסיעה ברכבת ללא תשלום. הגענו ב 11 בלילה לפרגה. לא ידענו איפה זה רחוב יוזסופה מס' 7. החלטנו לשבת על הספסלים מחוץ לתחנת הרכבת .בשעה 1 בלילה נעשה לנו קר ,החלטנו להיכנס לתוך אולם התחנה .שם נתפסנו ע"י שומר התחנה שלקח אותנו למעצר לילי. ישבנו כל הלילה במדרגות לקומה. המקום היה סגור עם דלת ברזל ומנעול.
בשעה 8,9 בבוקר נקראנו ע"י קצין תחנת הרכבת. נתנו לנו תלושי אוכל לצלב האדום .היו מחלקים לכל מיני המהגרים ובעיקר לפליטים שהשתחררו ממחנות ריכוז ועבודה. אנחנו הגענו לרחוב יוזסופה 7 לקהילה היהודית.
סיפרנו את הסיפור שאנחנו אלה מהרכבת שנעצרו ע"י הרוסים. איש אחד לקח אותנו לבניין ששם היו הרבה יהודים מכל מיני מקומות והיו מטופלים ע"י יהודים שטיפלו בענייני העלייה לישראל. בפרגה הצ'כית לא היה אוכל .קיבלנו כמה קורונה צ'כים לצורך קיום. אני הלכתי למסעדה לאכול .אפשר היה רק להשיג מרק ולביבה. בירה היתה חינם. בנוסף הלכתי לכנסיה של נוצרים, גם שם חילקו אוכל בעיקר צלחות מרק.
אחר כך הופיע המדריך שהציע לנו לברוח מהרכבת והוא עזב מהר את פרג לישראל. היינו שבועיים בפרגה הצ'כית, קצת טיילנו זו עיר יפה מאוד. בערבים ראינו כמה סרטים מצחיקים בעיקר של השחקן צ'רלי צ'פלין .
ראינו את הסרט המפורסם שלו "זמנים מודרניים", איך הוא אוכל נעליים גם אנחנו כמעט עשינו אותו דבר. באחד הבקרים הודיעו לנו "נוסעים ברכבת לגרמניה ".ארזנו את הדברים האישיים המעטים והלכנו לתחנת הרכבת של פרגה.
נסענו ברכבת נוסעים מספר ק"מ, אחר כך הועברנו לרכבת משא והמשכנו לנסוע. התרוצצנו על גבי פסי הרכבת כשבועיים היינו מבולבלים מכיווני הנסיעה. נסענו לדרומה של צ'כיה ובחזרה לא זוכר בדיוק איך הגענו לגרמניה לתחנת "מינכן" .
הועברנו לחוה חקלאית גרמנית שהייתה מנוהלת ע"י כמרים ואחיות רחמניות גם היה שם בית חולים בשם "סנט-אוטיליה". בזמן המלחמה בית החולים היה מיועד לחיילים גרמניים פצועים, וכשאנחנו באנו היה תפוס ע"י יהודים חולים ומבוגרים ששרדו ממחנות הריכוז.למעשה סנט-אוטיליה הינו מנזר ששימש זמנית כבית חולים.
היינו אז קבוצה כ 50 ילדים, נערים ונערות, חיפשנו מחלקה אחת, אחיות רחמניות גרמניות היו מטפלות בנו, היינו נחשבים כחולים,עשינו חיים שם: אוכל היה בשפע , טיפול רפואי, רופאים גרמניים צבאיים בתלבושתם הצבאית בלי סמלים נאציים. עם סמל חדש על הכובע. הם היו מטפלים בנו.
בבית החולים המאולתר במנזר saint-ottilie סנטוטיליה,לקראת עליה לארץ ישראל
אני אהבתי התעמלות והייתי משחק כדורגל היה שם מגרש גדול .הרכבנו קבוצות בינינו ורוב הזמן בילינו במגרש הכדורגל. בצד של המגרש הייתה ערימה עצומה של גבס לרגליים וידיים של הצבא הגרמני.
פעם אחת בחוזרי מהמגרש לבניין המחלקה ,עברתי פסי רכבת. בתחנת הרכבת, עמדו איזה עשרים שלושים גרמנים. הם צעקו עליי למה אני עובר את הפסים כשהרכבת מתקרבת, ואני באופן ספונטני פתחתי פה והתחלתי לגדף אותם בקללות בגרמנית ,מה שידעתי צעקתי לעברם. "פאפלוכתא" דוישן" "היטלר-קפוט".
עשיתי שערורייה גדולה. הגרמנים צלצלו למשטרה והביאו מ.פ אמריקאים,מהמשטרה האמריקאית שהיתה אחראית על האזור הזה.
הגיע ג'יפ עם 2 מ.פ ורצו לקחת אותי לחקירה. כמובן התנגדתי קיללתי "יופ תווי אמריקונסקי ארמי" קיללתי את הצבא האמריקאי. בשביל להרגיע אותי מ.פ אחד ירה ירייה מעל ראשי ואז לקחו אותי לג'יפ והגעתי לנקודת משטרה. לקחו ממני פרטים ושחררו אותי בהתערבות המדריכים שלנו.
לכמה מהם היו חממות, היינו חודרים לתוכם ומוציאים כל מיני גידולים.
היה כומר אחד גרמני שידע עברית על בוריה וזה היה מפליא אותנו. היינו בבית חולים "סנט.אוטיליה" במשך שלושה חודשים בבית הבראה "נגמן".
העבירו אותנו לעיר בשם "פלדופינג" ,שם היינו נוהגים לשחק כדורגל עם נוער גרמני. היינו בועטים בהם ברגליים במתכוון הם קיבלו את זה באופן ספורטיבי הבינו שמגיע להם .גם שיחקנו נגד אנגלים כדורגל. פעם שיחקנו נגד חיילים אנגליים צנחנים (כלניות – הם היו ידועים לשמצה בארץ) אני זוכר שחקן אחד נתן דחיפה לאנגלי והוא נפל על גבי עמוד חשמל שהיה במגרש המסדרים במחנה ההשמדה " ברגן בלזן".היה גם מקרה שאחד הנערים תפס אותו בגרונו סתם לשם נקמה. וגם היו מקרים שחברה ,שהיו פרטיזנים ביערות רוסיה ונלחמו נגד הגרמנים ניצלו את היותם בגרמניה: היו נוסעים ברכבות והיו משליכים גרמנים מהקרונות לשם הנקמה.
מתוך קבוצה של 50-60 ,12 קיבלו הודעה על תזוזה לכיוון ישראל. גם אני הייתי בתוכם. זה היה בחורף קר.
בערב כל חברי קיבוץ "מעפילים" שהדריכו בסנט.אוטיליה,קראו לקבוצה שלנו, עשו מסיבת פרידה יפהוהודיעו לנו שאנחנו החלוצים, אנחנו הגרעין הראשון שיתנחל באיזה שהוא מקום בארץ ישראל . זה צריך להיות מקום שבו יתר החברים יגיעו במשך הזמן להתיישב במקום. לא ראינו שום צורת חיים אחרת, רק הקיבוץ נראה אידיאלי בשבילנו כקבוצה מגובשת לחיים חדשים בא"י.
לפרק הבא הפרק הקודם לפרק ההנצחה
בהמשך הנסיעה נעצרנו באחד המקומות הרוסיים,לא נתנו להמשיך לכיוון האמריקאי,לכיוון גרמניה ,לאיזור האמריקאי .לאחר מלחמת העולם השנייה, עם כניעת גרמניה הנאצית, ארבע המעצמות הגדולות שנלחמו נגד הגרמנים חילקו את גרמניה וגרורותיה לארבע אזורים: אמריקאי, רוסי, אנגלי וצרפתי.
הרוסים עצרו את שיירת הרכבת לביקורת. חשדו שאנחנו יהודים פולנים ורוסיים,ולא כפי שהיה כתוב על שלטי הקרונות שאלה יהודים איטלקיים, יוונים וכדומה. הרכבת עמדה בצד,על אחד המסלולים,כדי לא להפריע לתנועת הרכבות הסדירה.
קיבלנו איזו ארוחה קלה לפני שהחשיך .גמרנו לאכול ,סידרנו בתוך קרון הרכבת התפרשות כללית על גבי שמיכות ללינת לילה בקרון. היה איתנו מדריך אחד שידע רוסית יותר טוב מהחיילים הרוסיים. הוא היה מורה בתיכון בזמן המלחמה ברוסיה. היה ציוני שרוף וכל רצונו היה לעלות לארץ, וגם להביא אותנו לישראל. היינו כ 60 ילדים, נערים ונערות בקרון, חלקנו היה בגילאי 15-16 ו 17-18 היתר היו מתחת לגיל 15 שנה. באמצע הלילה חייל רוסי נכנס לקרון שלנו והתחיל לפשפש בחפצים שלנו ובעיקר בין חפצי הנערות.
הנערות התנגדו לחיטוטים בחפציהן. המדריך שלנו התעצבן והתחילו לקלל אחד את השני. הגידופים הגיעו כמעט למכות .החייל רצה להוריד את המדריך מהקרון. אנחנו התנגדנו לו ולא אפשרנו לחייל הרוסי לעצור את המדריך.
הוצאנו את החייל בדחיפות מחוץ לקרון ,המדריך כינס את כל הנערים והנערות והסביר לנו שהוא הולך להסתלק מהמקום לפנות בוקר. הוא פחד שהרוסים יעצרו אותו בבוקר. הוא הציע לבוגרים שביננו ,למי שרוצה לברוח,שיתחלקו לקבוצות קטנות כדי להגיע לרחוב יוזפה 7 לקהילה היהודית. המדריך ברח מהקרון. שתי הקבוצות של 6-7 חברה הסתננו מהקרון. הסתלקנו מאזור התחנה והתחלנו לנוע לכיוון עיר הבירה של צ'כוסלובקיה- פרגה. הלכנו בכבישים לפי החיצים שהיו מסומנים לאורך הכבישים. המרחק היה 50 ק"מ מפרג.
היינו כבר כ 20 ק"מ מתחנת הקרון. עברנו תחנת דואר על יד הכביש והמשכנו לכיוון פרגה. היינו כבר איזה 2 ק"מ מתחנת הדואר . אחד מתחנת הדואר רכוב על גבי אופניים ,עם סרט אדום על השרוול, עצר אותנו ואמר לנו להתלוות אליו לתחנת הדואר.
הוא חשד בנו שאנחנו מהשיירה מהקרון שברחנו.
כנראה הרוסים הודיעו לכל התחנות הממשלתיות שאם יראו קבוצה או בודדים חשודים, יבדקו אותם ויעצרו אותם. למזלנו עבר חייל רכוב על אופנוע, עצר על ידנו, שמע את הויכוח בננו ובין איש הדואר. החייל התערב לטובתנו ושכנע את הקומוניסט שאנחנו ילדים מסכנים חוזרים ממחנה השמדה גרמני ונוסעים לפולין. הקומוניסט עזב אותנו. הודינו לחייל האלמוני. המשכנו ללכת, הגענו לאיזו עיירה קטנה, שני בלשים צ'כים על אופניים עצרו אותנו שאלו לאן רוצים להגיע.
ענינו:"לפרגה" ,וביקשנו שיסבירו לנו איך להגיע לתחנת הרכבת. כבר היה חושך היינו עייפים. החלטנו לקחת סיכון ולפנות למנהל הרכבת שיאפשר לנו בלי כסף להגיע לפרגה.
קיבלנו ליווי ע"י 2 הבלשים עד לתחנה. בתחנה נפגשנו עם קצין ברכבת והוא סידר לנו נסיעה ברכבת ללא תשלום. הגענו ב 11 בלילה לפרגה. לא ידענו איפה זה רחוב יוזסופה מס' 7. החלטנו לשבת על הספסלים מחוץ לתחנת הרכבת .בשעה 1 בלילה נעשה לנו קר ,החלטנו להיכנס לתוך אולם התחנה .שם נתפסנו ע"י שומר התחנה שלקח אותנו למעצר לילי. ישבנו כל הלילה במדרגות לקומה. המקום היה סגור עם דלת ברזל ומנעול.
בשעה 8,9 בבוקר נקראנו ע"י קצין תחנת הרכבת. נתנו לנו תלושי אוכל לצלב האדום .היו מחלקים לכל מיני המהגרים ובעיקר לפליטים שהשתחררו ממחנות ריכוז ועבודה. אנחנו הגענו לרחוב יוזסופה 7 לקהילה היהודית.
סיפרנו את הסיפור שאנחנו אלה מהרכבת שנעצרו ע"י הרוסים. איש אחד לקח אותנו לבניין ששם היו הרבה יהודים מכל מיני מקומות והיו מטופלים ע"י יהודים שטיפלו בענייני העלייה לישראל. בפרגה הצ'כית לא היה אוכל .קיבלנו כמה קורונה צ'כים לצורך קיום. אני הלכתי למסעדה לאכול .אפשר היה רק להשיג מרק ולביבה. בירה היתה חינם. בנוסף הלכתי לכנסיה של נוצרים, גם שם חילקו אוכל בעיקר צלחות מרק.
אחר כך הופיע המדריך שהציע לנו לברוח מהרכבת והוא עזב מהר את פרג לישראל. היינו שבועיים בפרגה הצ'כית, קצת טיילנו זו עיר יפה מאוד. בערבים ראינו כמה סרטים מצחיקים בעיקר של השחקן צ'רלי צ'פלין .
ראינו את הסרט המפורסם שלו "זמנים מודרניים", איך הוא אוכל נעליים גם אנחנו כמעט עשינו אותו דבר. באחד הבקרים הודיעו לנו "נוסעים ברכבת לגרמניה ".ארזנו את הדברים האישיים המעטים והלכנו לתחנת הרכבת של פרגה.
נסענו ברכבת נוסעים מספר ק"מ, אחר כך הועברנו לרכבת משא והמשכנו לנסוע. התרוצצנו על גבי פסי הרכבת כשבועיים היינו מבולבלים מכיווני הנסיעה. נסענו לדרומה של צ'כיה ובחזרה לא זוכר בדיוק איך הגענו לגרמניה לתחנת "מינכן" .
הועברנו לחוה חקלאית גרמנית שהייתה מנוהלת ע"י כמרים ואחיות רחמניות גם היה שם בית חולים בשם "סנט-אוטיליה". בזמן המלחמה בית החולים היה מיועד לחיילים גרמניים פצועים, וכשאנחנו באנו היה תפוס ע"י יהודים חולים ומבוגרים ששרדו ממחנות הריכוז.למעשה סנט-אוטיליה הינו מנזר ששימש זמנית כבית חולים.
היינו אז קבוצה כ 50 ילדים, נערים ונערות, חיפשנו מחלקה אחת, אחיות רחמניות גרמניות היו מטפלות בנו, היינו נחשבים כחולים,עשינו חיים שם: אוכל היה בשפע , טיפול רפואי, רופאים גרמניים צבאיים בתלבושתם הצבאית בלי סמלים נאציים. עם סמל חדש על הכובע. הם היו מטפלים בנו.
בבית החולים המאולתר במנזר saint-ottilie סנטוטיליה,לקראת עליה לארץ ישראל
אני אהבתי התעמלות והייתי משחק כדורגל היה שם מגרש גדול .הרכבנו קבוצות בינינו ורוב הזמן בילינו במגרש הכדורגל. בצד של המגרש הייתה ערימה עצומה של גבס לרגליים וידיים של הצבא הגרמני.
פעם אחת בחוזרי מהמגרש לבניין המחלקה ,עברתי פסי רכבת. בתחנת הרכבת, עמדו איזה עשרים שלושים גרמנים. הם צעקו עליי למה אני עובר את הפסים כשהרכבת מתקרבת, ואני באופן ספונטני פתחתי פה והתחלתי לגדף אותם בקללות בגרמנית ,מה שידעתי צעקתי לעברם. "פאפלוכתא" דוישן" "היטלר-קפוט".
עשיתי שערורייה גדולה. הגרמנים צלצלו למשטרה והביאו מ.פ אמריקאים,מהמשטרה האמריקאית שהיתה אחראית על האזור הזה.
הגיע ג'יפ עם 2 מ.פ ורצו לקחת אותי לחקירה. כמובן התנגדתי קיללתי "יופ תווי אמריקונסקי ארמי" קיללתי את הצבא האמריקאי. בשביל להרגיע אותי מ.פ אחד ירה ירייה מעל ראשי ואז לקחו אותי לג'יפ והגעתי לנקודת משטרה. לקחו ממני פרטים ושחררו אותי בהתערבות המדריכים שלנו.
לכמה מהם היו חממות, היינו חודרים לתוכם ומוציאים כל מיני גידולים.
היה כומר אחד גרמני שידע עברית על בוריה וזה היה מפליא אותנו. היינו בבית חולים "סנט.אוטיליה" במשך שלושה חודשים בבית הבראה "נגמן".
העבירו אותנו לעיר בשם "פלדופינג" ,שם היינו נוהגים לשחק כדורגל עם נוער גרמני. היינו בועטים בהם ברגליים במתכוון הם קיבלו את זה באופן ספורטיבי הבינו שמגיע להם .גם שיחקנו נגד אנגלים כדורגל. פעם שיחקנו נגד חיילים אנגליים צנחנים (כלניות – הם היו ידועים לשמצה בארץ) אני זוכר שחקן אחד נתן דחיפה לאנגלי והוא נפל על גבי עמוד חשמל שהיה במגרש המסדרים במחנה ההשמדה " ברגן בלזן".היה גם מקרה שאחד הנערים תפס אותו בגרונו סתם לשם נקמה. וגם היו מקרים שחברה ,שהיו פרטיזנים ביערות רוסיה ונלחמו נגד הגרמנים ניצלו את היותם בגרמניה: היו נוסעים ברכבות והיו משליכים גרמנים מהקרונות לשם הנקמה.
מתוך קבוצה של 50-60 ,12 קיבלו הודעה על תזוזה לכיוון ישראל. גם אני הייתי בתוכם. זה היה בחורף קר.
בערב כל חברי קיבוץ "מעפילים" שהדריכו בסנט.אוטיליה,קראו לקבוצה שלנו, עשו מסיבת פרידה יפהוהודיעו לנו שאנחנו החלוצים, אנחנו הגרעין הראשון שיתנחל באיזה שהוא מקום בארץ ישראל . זה צריך להיות מקום שבו יתר החברים יגיעו במשך הזמן להתיישב במקום. לא ראינו שום צורת חיים אחרת, רק הקיבוץ נראה אידיאלי בשבילנו כקבוצה מגובשת לחיים חדשים בא"י.
לפרק הבא הפרק הקודם לפרק ההנצחה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה