הגעה למרסיי בצרפת והשייט באניית המעפילים "תל-חי"
עלינו בתחנת הרכבת. נסענו עד גבול הולנד. את הגבול הוברחנו בלילה. ב-10-11 הועמסנו על משאיות צבאיות של הבריגדה היהודית ששירתו בצבא הבריטי. נסענו ממחסום אחד לשני עד שעברנו את גבול הולנד-בלגיה.
לפנות בוקר הגענו לבלגיה לבניין גדול בעל מספר קומות. קיבלנו אוכל טוב, בעיקר חלב גבינה צהובה ,שאת טעמה זכרתי הרבה שנים, היות והיינו מורעבים מהטלטולים במשך מספר חודשים.עלינו לקומה העליונה שהיתה מיועדת לחברי "השומר הצעיר". ישנו כמו מתים יום ולילה ואז רק ראינו איפה אנחנו . למקום קראו "שתו-דה בוינה".
בניין גדול ,רכוש של יהודי עשיר. סביבו מאות דונם של קרקע. בכל קומה היו מתגוררים אנשי מפלגה אחרת. היו שם "השומר הצעיר","מזרחי" ,"דרור" וכו'. המקום היה מנוהל ע"י כמה חיילים מן הבריגדה היהודית. הם היו ילידי ארץ ישראל. הם היו מלמדים אותנו עברית, גיאוגרפיה, הכל.
"סיפחנו" תעודות של המדריכים, חיילי הבריגדה בלילה בעת שישנו בחדרים, אני ועוד בחורה, שנמצאת בקיבוץ עין המפרץ. שהינו בבלגיה תקופה קצרה.
נסענו בשיירת משאיות של הבריגדה היהודית לצרפת .הגענו לנמל מרסיי. בדרך היה לנו מקרה של תאונת משאית שהתלקחה. לא היו בה למזלנו אנשים רבים. הועברנו למשאית אחרת ,השאירו אותה שרופה.
המשכנו ,עברנו איזו עיר אולי פריז ,לא יודע בדיוק . המשאית התנגשה בחמולה צרפתית ,עוכבנו חצי שעה והעסק סודר כנראה בתשלום כופר ע"י חיילי הבריגדה .כסף היה להם לכל אותם הדברים שכרוכים בעלייה.
במרסיי היינו מספר ימים .טיילנו קצת בהרים. הייה לנו מחנה ,מבני בטון, אוכל היה .
ציפינו בכליון עיניים לעלות על איזה אונייה ולהפליג לישראל. סוף סוף בא הרגע המיוחל .הגענו במשאיות בשעת אחר הצהריים לכיוון הנמל עצמו ונפרדנו מאדמת צרפת.
באניית המעפילים תל-חי:
עלינו על אונייה קטנה. בבטן האונייה היו בנויים דרגשים בכמה קומות. אני תפסתי מקום בתחתית בטן האונייה שכבתי על יד שני אחים קצת יותר מבוגרים ממני. אחד מהם היה מנגן כינור. (לימים פגשתי אחד מהם בארץ, עבד בתור כרטיסן באוטובוס.) כולם עלו האוניה הרימה עוגן והתחילה להתנדנד .בכל פעם התרחקה מהחוף ו"חתכה" יותר ויותר ללב הים. הערב ירד ועלטה השתררה לאיטה, חושך , ריח של מלח אפף אותנו.
היינו כ 600 עולים, על גבי הספינה "תל חי". היה צפוף בפנים .צוותי האוניה היו טורקים וצרפתים אני חושב. הקפטן היה טורקי זה בטוח גם הספינה.
לילה ראשון בהפלגה עבר בסדר. ביום עלינו קצת על הסיפון לראות את הים, הגלים היו המכים על דפנות האוניה. המנועים עבדו במלוא הקיטור, חרטום האוניה פילס לו דרך בין הגלים וכך היה גומע חלק ועוד חלק מהים ומתקרב למטרתנו לארץ המיוחלת.
עברו איזה יומיים שלושה ,באמצע הלילה בשוכבי על הדרגש למטה התחלתי להרגיש סיבובים בבטן, בדרגשים הגבוהים אנשים התחילו להקיא. האוניה החלה להיטלטל מצד לצד. שמעתי צעקות מצוות הספינה בצרפתית.
על הסיפון היו הרבה חביות דלק ושמן של המנועים, החבלים נקרעו והחביות התגלגלו מצד לצד על רצפת הספינה.
קמתי מהדרגש, ניגשתי לסולם המדרגות ועליתי מבטן האוניה לכיוון הסיפון. סיקרן אותי מה קורה ומה עלול להיות גורלנו במקרה אסון. היה פתח בסיפון, הוצאתי חצי גוף להתבונן על הנעשה ,החזקתי חזק בשתי ידיי את מעקה הסולם ,שלא להינתק על הסיפון.
לפתע טלטלה חזקה איומה, תורן הספינה נושק את גלי הים הסוערים. הטלטולים נמשכו כשעה ,רצתי למטה לשכב על הדרגש. למטה מרגישים הכי פחות טלטולים.
האוניה חיפשה בין איים בסביבות יוון מחבוא מהסערה. הסערה קצת שככה אבל פתאום שמענו חריקה מלמטה והאוניה נעצרה, עלתה על שרטון.למזלנו לא חדרו מים לבטן האוניה . הייתה תקלה.
ההפלגה הייתה בלתי לגלית(לא חוקית) והקפטן הטורקי הזקן סיפר שהוא עובד מעל 30 שנה על הים באזור הזה ולא זוכר סערה כה מסוכנת. הוא רצה לקרוא ל SOS אבל האחראי מארץ ישראלי לא נתן לו, על מנת שלא להתגלות לאנגלים. האנגלים התנגדו לעליית יהודים באופן בלתי לגלי. הם קבעו מכסה של 1500 יהודים בחודש ,ואת העולים הבלתי חוקיים היו מחזירים לארצות מהן יצאו לשייט,או לוקחים חלק למחנה עולים עתלית ויותר מאוחר לקפריסין. האוניה עמדה במשך יום, יומיים בתיקונים שונים וכנראה הצליחה בכוחות עצמה להשתחרר מהשרטון ולהמשיך בדרך לארץ. ראיתי סירות מוטור(מנוע) שהגיעה מאיזה אי עם שוטרים ,אולי שילמו כופר או תשר גדול.
לפרק הבא הפרק הקודם לפרק ההנצחה
עלינו בתחנת הרכבת. נסענו עד גבול הולנד. את הגבול הוברחנו בלילה. ב-10-11 הועמסנו על משאיות צבאיות של הבריגדה היהודית ששירתו בצבא הבריטי. נסענו ממחסום אחד לשני עד שעברנו את גבול הולנד-בלגיה.
לפנות בוקר הגענו לבלגיה לבניין גדול בעל מספר קומות. קיבלנו אוכל טוב, בעיקר חלב גבינה צהובה ,שאת טעמה זכרתי הרבה שנים, היות והיינו מורעבים מהטלטולים במשך מספר חודשים.עלינו לקומה העליונה שהיתה מיועדת לחברי "השומר הצעיר". ישנו כמו מתים יום ולילה ואז רק ראינו איפה אנחנו . למקום קראו "שתו-דה בוינה".
בניין גדול ,רכוש של יהודי עשיר. סביבו מאות דונם של קרקע. בכל קומה היו מתגוררים אנשי מפלגה אחרת. היו שם "השומר הצעיר","מזרחי" ,"דרור" וכו'. המקום היה מנוהל ע"י כמה חיילים מן הבריגדה היהודית. הם היו ילידי ארץ ישראל. הם היו מלמדים אותנו עברית, גיאוגרפיה, הכל.
"סיפחנו" תעודות של המדריכים, חיילי הבריגדה בלילה בעת שישנו בחדרים, אני ועוד בחורה, שנמצאת בקיבוץ עין המפרץ. שהינו בבלגיה תקופה קצרה.
נסענו בשיירת משאיות של הבריגדה היהודית לצרפת .הגענו לנמל מרסיי. בדרך היה לנו מקרה של תאונת משאית שהתלקחה. לא היו בה למזלנו אנשים רבים. הועברנו למשאית אחרת ,השאירו אותה שרופה.
המשכנו ,עברנו איזו עיר אולי פריז ,לא יודע בדיוק . המשאית התנגשה בחמולה צרפתית ,עוכבנו חצי שעה והעסק סודר כנראה בתשלום כופר ע"י חיילי הבריגדה .כסף היה להם לכל אותם הדברים שכרוכים בעלייה.
במרסיי היינו מספר ימים .טיילנו קצת בהרים. הייה לנו מחנה ,מבני בטון, אוכל היה .
ציפינו בכליון עיניים לעלות על איזה אונייה ולהפליג לישראל. סוף סוף בא הרגע המיוחל .הגענו במשאיות בשעת אחר הצהריים לכיוון הנמל עצמו ונפרדנו מאדמת צרפת.
באניית המעפילים תל-חי:
עלינו על אונייה קטנה. בבטן האונייה היו בנויים דרגשים בכמה קומות. אני תפסתי מקום בתחתית בטן האונייה שכבתי על יד שני אחים קצת יותר מבוגרים ממני. אחד מהם היה מנגן כינור. (לימים פגשתי אחד מהם בארץ, עבד בתור כרטיסן באוטובוס.) כולם עלו האוניה הרימה עוגן והתחילה להתנדנד .בכל פעם התרחקה מהחוף ו"חתכה" יותר ויותר ללב הים. הערב ירד ועלטה השתררה לאיטה, חושך , ריח של מלח אפף אותנו.
היינו כ 600 עולים, על גבי הספינה "תל חי". היה צפוף בפנים .צוותי האוניה היו טורקים וצרפתים אני חושב. הקפטן היה טורקי זה בטוח גם הספינה.
לילה ראשון בהפלגה עבר בסדר. ביום עלינו קצת על הסיפון לראות את הים, הגלים היו המכים על דפנות האוניה. המנועים עבדו במלוא הקיטור, חרטום האוניה פילס לו דרך בין הגלים וכך היה גומע חלק ועוד חלק מהים ומתקרב למטרתנו לארץ המיוחלת.
עברו איזה יומיים שלושה ,באמצע הלילה בשוכבי על הדרגש למטה התחלתי להרגיש סיבובים בבטן, בדרגשים הגבוהים אנשים התחילו להקיא. האוניה החלה להיטלטל מצד לצד. שמעתי צעקות מצוות הספינה בצרפתית.
על הסיפון היו הרבה חביות דלק ושמן של המנועים, החבלים נקרעו והחביות התגלגלו מצד לצד על רצפת הספינה.
קמתי מהדרגש, ניגשתי לסולם המדרגות ועליתי מבטן האוניה לכיוון הסיפון. סיקרן אותי מה קורה ומה עלול להיות גורלנו במקרה אסון. היה פתח בסיפון, הוצאתי חצי גוף להתבונן על הנעשה ,החזקתי חזק בשתי ידיי את מעקה הסולם ,שלא להינתק על הסיפון.
לפתע טלטלה חזקה איומה, תורן הספינה נושק את גלי הים הסוערים. הטלטולים נמשכו כשעה ,רצתי למטה לשכב על הדרגש. למטה מרגישים הכי פחות טלטולים.
האוניה חיפשה בין איים בסביבות יוון מחבוא מהסערה. הסערה קצת שככה אבל פתאום שמענו חריקה מלמטה והאוניה נעצרה, עלתה על שרטון.למזלנו לא חדרו מים לבטן האוניה . הייתה תקלה.
ההפלגה הייתה בלתי לגלית(לא חוקית) והקפטן הטורקי הזקן סיפר שהוא עובד מעל 30 שנה על הים באזור הזה ולא זוכר סערה כה מסוכנת. הוא רצה לקרוא ל SOS אבל האחראי מארץ ישראלי לא נתן לו, על מנת שלא להתגלות לאנגלים. האנגלים התנגדו לעליית יהודים באופן בלתי לגלי. הם קבעו מכסה של 1500 יהודים בחודש ,ואת העולים הבלתי חוקיים היו מחזירים לארצות מהן יצאו לשייט,או לוקחים חלק למחנה עולים עתלית ויותר מאוחר לקפריסין. האוניה עמדה במשך יום, יומיים בתיקונים שונים וכנראה הצליחה בכוחות עצמה להשתחרר מהשרטון ולהמשיך בדרך לארץ. ראיתי סירות מוטור(מנוע) שהגיעה מאיזה אי עם שוטרים ,אולי שילמו כופר או תשר גדול.
לפרק הבא הפרק הקודם לפרק ההנצחה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה