האוכל באוניה התחיל להיגמר ,בעיקר המים לשתיה. מי השתייה היו במנות קצובות. אני זוכר היה "טנקר" מים מתוקים והברז שלו קצת טפטף. עמדנו בתור כדי להשיג טיפת מים נוספת.
על גבי הסיפון שמו ברזנט כדי שנוכל לשהות ביום על גבי הסיפון.
האנגלים היו מסיירים עם מטוסים ומחפשים אוניות שנראו להם חשודות בהובלת עולים לארץ. כשהתקרבנו לחופי הארץ, ראינו בעיקר בלילה את אורות הר הכרמל. תצפית ימית שהיתה על הכרמל.
היה עלינו לרדת באיזה חוף שהאנגלים לא יתפסו אותנו. התקרבנו לחוף וגם חזרנו ללב הים ,לפי הוראות הממונים על העלייה הבלתי חוקית, אבל בסופו של דבר,התגלינו ע"י סיור של מטוס אנגלי.
בבוקר ,כעבור שעתיים הגיעו שתי משחתות בריטיות והתקרבו לאוניה שלנו. האנגלים קרבו את המשחתות לדפנות האוניה שלנו ,קפצו מהמשחתת עם מקלות בידיהם והחל קרב פנים אל פנים בינינו.
הנפנו דגל ישראל על תורן האוניה ותלו כרזה על האוניה ואת שמה, שמה היה "תל חי" .ההתנגדות שלנו התבטאה בהשלכת קופסאות פח ופרודוקטים ריקים.
כעבור שעתיים האנגלים השתלטו כליל על האוניה. אנשי הצוות התערבבו בין העולים, כמו כן הקפטן והאחראי עלינו.
האנגלים גררו אותנו לנמל חיפה ,הורידו אותנו ממנה.הועלנו על אוטובוסים והגענו למחנה העולים עתלית.
בזמן שעלינו על האוטובוסים, רכבים משוריינים רבים וחיילים אנגלים על נשקם המכוונים מולנו סבבו אותנו,וכך הובלנו למחנה עתלית. רק יהודי ארץ ישראל זרקו לנו תפוזים דרך החלונות לתוך האוטובוסים.
במחנה עתלית שהיתי במשך שבועיים.שיניתי את גילי בשנה,לגיל צעיר יותר,בכדי להתקבל לחברת נוער עם יתר החברה בקיבוץ רמת השופט.
בתוך המחנה היו שוטרים אנגלים, ערבים ויהודים קראו להם כופרים הלכו עם כובעים שחורים עם צ'ופ,
צולמנו עם מספר על החזה כמו עבריינים, אבל כשהגיע התור לפי המכסה שוחררנו. מטעם הקיבוץ, בא מדריך בשם יעקב דרור.הוא היה מדריך חברתי וגם מורה. היה שמאלני חריף והאמין בקומוניזם. היה נואם טוב אבל גם חברותי. באותו עת שהגענו לקיבוץ, אשתו הייתה בהיריון .זה היה בנם הראשון והוא לימים ,נהרג בשרותו הצבאי.
נהנינו להיות בחברת הנוער .טיילנו מספר טיולים בארץ, השתתפנו בניקוי תחמושת ישנה בסתר ,התאמנו בנשק ע"י המדריכים מהפלמ"ח פלוגות מחץ.
קיבלתי רובה קרבין איטלקי,כשהייתי יוצא עם כבשים למרעה ,להגנה עצמית. היה לי מקרה מדהים צבוע התנפל על הכבשים הספקתי להרוג אותו ממרחק של 5-6 מטר ממני.
החיים ברמת השופט,שיירת יחיעם
היינו עושים אימוני שדה ,א"ש ללא נשק. קרו מקרים שערבים מרחוק היו יורים עלינו. אח"כ קיבלתי אקדח צ'כי 7.65 מ"מ עם נרתיק ושני רימוני יד כך הייתי מצויד היות והסתובבתי עם עדר בהרי אפריים, בין קיבוץ רמת השופט לבין קיבוץ הזורע. בשנת 46-47 עלה קיבוץ גל-עד להתיישבות.
ערבים התקיפו את המתיישבים. חברי קיבוץ רמת השופט נסעו במשאיות עם מקלות, הצטרפתי אליהם לעזור להדוף את הערבים התוקפים. אח"כ שמרנו עם מקלות בתצפית בכל מיני רכסים,למקרה של תנועה חשודה של ערבים באזור. קיבוץ משמר העמק הותקף ע"י קאוג'י מג'נין .הצטרפתי להגנה לעזרת המשק. בקיבוצים בנו משוריינים עם שתי שכבות חצץ נגד כדורים.
הייתי מצטרף לליווי אבטחת רכב ישראלי. פעם הפלמ"ח הביאו לדיר הכבשים מספר ערבים ,קשרו אותם באחת הפינות של הדיר וגם את עיניהם קשרו, כעבור כמה ימים סילקו אותם או חיסלו אותם.
בזמן ההוא היה מתח גם בין האנגלים ואצ"ל ולח"י ארגונים שלנו נגד הבריטים.
בתאריך 29/11/47 ,הייתה הכרזה על קום המדינה ואז כל ארצות ערב פתחו במתקפה כללית עלינו.
הגרעין שלנו החליט להצטרף לקיבוץ יחיעם.
עברנו לגור בקריית חיים, היה לנו מחנה אוהלים. כל אחד עבד באיזה מקום, אני עבדתי בנמל חיפה, היה לי אישור כניסה לנמל. עבדתי בעיקר בעבודות פריקת סחורות שונות מבטן האוניות.
הייתי נוסע בשעה 6:30 באוטובוס,במחיר 5 אגורות .בחזרה הייתי נוסע בדרך כלל בטרמפ וכך חסכתי 5 אגורות. זה היה מחיר כרטיס קולנוע בקריה. בשלושה ימי חסכון יכולתי לקנות בקבוק יין ,שהייתי קונה בקפה על יד בנק לאומי שליד הכביש הראשי בקריה.
הייתי שותה עם עוד חבר ולקינוח משיג סנדוויצ'ים מהמטבח שלנו.
פעם עבדנו קבוצה בסבלות שקים של מאה ק"ג, העמסנו על מכוניות. בסוף היום חבר אחד ישראל כספי, לקח שק של 100 ק"ג סוכר על הגב והתחיל ללכת ברגל ממחסן הזרע היום, בכביש על יד חיפה עד הקריה. אבל כמובן בעזרתנו עד לצ'ק פוסט. בצ'ק פוסט הגיע משוריין שלנו ולקח אותנו למאהל.
יום אחד בערב הודיעו לנו שלא הולכים לעבודה, מכינים שיירת משאיות עם מזון לקיבוץ יחיעם. למחרת עבדנו כל היום בהעמסת מצרכי מזון. העמסנו מספר משאיות בסוכר, קמח וכו'. אני לא נסעתי בשיירה זו, המשכתי לעבוד בנמל. השיירה לא הצליחה להגיע, הגיעו עד צומת כברי, שם הותקפו ע"י המוני ערבים מתפרעים,ששרפו מכונית, הרגו 49 מטובי לוחמי הקריות. ליחיעם הגיע רק המשוריין הפורץ הראשון, הקבוצה שלנו היה לה מזל, הם נסעו בתוך המשוריין האחרון, הצליחו להימלט מהמשוריין לשדות לכיוון נהריה על יד קיבוץ סער היום.
חצי שנה סבלו החברה מקוצים שחדרו לגופם בזמן הבריחה. במקום בו ברחו היו שיחי סברס לכל אורך הכביש. הם הגיעו חזרה לקריה, למאהל.
בסירות עקפו את עכו בלב ים.
לפרק הבא לפרק הקודם לפרק ההנצחה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה