אצל אולשבסקי וגירוש המשפחה

 אצל אולשבסקי ולדיסלב בעיירה פונטקי-דולנה

הגעתי לכפר .נכנסתי לבית האלמנה הסברתי לה שנשלחתי לעבוד אצלה.


לא הייתי יותר מ 3 ימים אצלה.


עבד אצלה איש מבוגר שהמליץ לי לא להישאר אצל האלמנה ,בגלל עבודה מרובה בשדה ותנאים קשים .לדעתו לא אחזיק מעמד. הבנתי שהוא לא מעוניין שיהיה לו מתחרה בעבודה. הוא הציע לי ללכת לכפר בשם " פונטקי – דולנה" אל משפחה בשם אולישבסקי ולדסילב.


הגעתי לאולישבסקי, התקבלתי.הוא נטל ממני את התעודה והעביר אותה לראש ועד הכפר. נרשמתי כחוק והכל היה כשר.


המשק של אולישבסקי היה די מבוסס: 10 פרות, מספר עגלות ,כ 20 חזירים, קצת עופות, זוג סוסים לעבודה וסייח מתבגר.באורוות הסוסים היה בנוי דרגש. שמתי את החפצים האישיים שלי על הדרגש. חתיכת ראי שבור שהייתה שם,שמשה אותי להתבונן בפנים ולהסתרק .יכולתי לקצר את הפאות לשמור על מראה של גוי.


לאולשבסקי היו 2 בנות בגילאי 14ו-16 ובנוסף חיה אצלו בת משפחה כבת 20 שעבדה אצלם בכל העבודות המתבקשות: חליבה האכלת חזירים, איסוף תבואה בשדה,ליקוט תפו"א. בנוסף היו לו דבורים.היה בונה בעצמו את הכוורות. מפיק דבש.


איכר מתקדם ,קצת חשד בי, היות ולא הייתי מתפלל, לא הולך לכנסייה, אין קרובים, לא מתיידד עם נערים בכפר. היו לי שני חברים: אחד בנו של נפח הכפר,שידע לנגן באקורדיון מספר שירים והיה מזמין אותי בערבי יום ראשון להיות נוכח במסיבות הריקודים.


סדר היום שלי היה קבוע :8:30 בבוקר -יציאה למרעה עם פרות.


בצהריים בין 13:30 ל-15:00 שוב יציאה למרעה .בערב ב- 19:30 בקיץ לפעמים ביקור אצל חבר.


גידלתי כמה שפנים. בחורף בערבים, היינו שנינו יושבים בבית עד שעה 10-11 מקשקשים .היתי ישן על הדרגש שבאורווה.


אולשבסקי היה מחלק אוכל לסוסים (ארוחת לילה), נועל מבחוץ את הדלת ואני הייתי נשאר על הדרגש עם הסוסים עד הבוקר. בקיץ הדלת הייתה פתוחה כדי שיהיה אוויר.


פעם בערב סיפר אולשבסקי סיפור על כך שהיה שיכור והפליק מכות נמרצות ליהודי לשם שעשוע. הם הסתכלו עליי איך אני מגיב ,לחיוב או לשלילה, השתדלתי להיות מאופק כאילו לא נוגע לי. עברתי את הבחינה בסדר, הם התייחסו אליי בסדר.

כל משפחה נאלצה לשלוח לעבודות פרך אחד מבני המשפחה.משפחת אולשבסקי שלחה אותי.עבדתי בסביבות פולטוסק בחפירת תעלות קשר, תעלות נגד טנקים.באחד הימים,תוך כדי עבודה במחנה הגרמני,פגשתי את זיגמונט פטר,שנתן לי את תעודת הלידה שלו.בעצם היותנו "זהים",היינו שנינו בסכנת חיים.נאלצתי לברוח משם וחזרתי למשפחת אולישבסקי.

הבריחה מאזור אוסטרולנקה, מעבודות החפירות, באמצעות אמא של קובלסקי , 

נפח בכפר.

אמא שלו העבירה אותי מכוסה בשמיכה, בפולטוסק, בעגלה רתומה לסוס.

עברנו גשר מתאם גרמני,עברנו מחפורות.

בן ובת היו לה,הם האכילו שבויים רוסיים פצועים והשקו אותם.


הגרמנים נסוגו מהחזית הרוסית, לאחר שחטפו כמה מפלות קרביות.

יום אחד,ראיתי פתאום מטוס שהנמיך ונדמה שהיה חייל גרמני על הכנף מנסה לתקן משהו.

הוא נראה באופק נופל.הייתי מאוד סקרן ,החלטתי לרוץ לשם ולראות מה קרה. בסוף

המלחמה הציוד הגרמני לא היה מתוחזק כהלכה. הלכתי כ 5 ק"מ,דרך השדות עד שהגעתי

למקום.היתה התקהלות.פילסתי לי מקום בתוך הקהל הפולני וראיתי 3 מנועים ענקים

פזורים ליד גוף המטוס.כנף שבורה.המטוס נפל בתוך חורשה וענפים חדרו לחלונות וניפצו

זגוגיות. שמעתי שהוציאו כמה גרמנים פצועים מתוך המטוס ואחד נדקר על ידי ענף.

שמחתי לראות את המטוס שרוע על הקרקע ושומר עם רובה ,שמר על הפצועים,שנלקחו

לבית חולים.

פתאום השומר ניגש אלי ואמר שאני דומה ליאן (רוסי).מזלי שלא עצר אותי לחקירה, מיד

ברחתי והתרחקתי מהמקום.חזרתי לכפר פונטקי בו גרתי אצל אולשבסקי.

הגרמנים כבר הרגישו שהם מפסידים את המלחמה .כלפי חוץ עוד הראו יכולת עמידה מול התקפות הצבא האדום: למשל בערב דיברו ביניהם 3 גרמנים, זה היה לאחר שמשוריין שלהם הופצץ ע"י מטוסים רוסיים, וכך הם אמרו :"צריך לקחת את סטאלין ואת צ'רצ'יל את רוזנפלד ובסוף את היטלר ולתלות את כולם!". כך אמרו כשהיו מיואשים. אבל לאחר שהצליחו לכבוש איזה קטע מרוסיה בחזית ,תיכך שינו את הטון וצעקו:"הייל היטלר!". לכן אין להאמין לגרמנים. צריך לעקור אותם מהשורש.


יום אחד צפיתי בהם ,בבית שלידנו,בו התמקמו,וראיתי כי הפשיטו חייל.הוא נותר ערום. שפכו מים קרים בתוך פיילה(דוד),ובאמצעות מברשות קשות, שפשפו אותו עד זוב דם בתור עונש על שלא רחץ את עצמו בבוקר במים קרים.


לאחר שינה בחורף בתוך גורן קרה, אני הייתי מחליף לבנים שהאוקראיניות היו מכבסות ,הן היו תולות ואני הייתי מחליף .הייתי מלא כינים וזה עזר לי.


הייתי תולה חולצה בחוץ בלילה ובבוקר כל הכינים נותרו מתות על החולצה.
כך הייתי נלחם בהן.
סוסה משכה לי בשערות בלילה.
 פעם הייתי חולה מאוד, שכבתי כמו מת על הדרגש היה לי חום גבוה. לרופא פחדתי ללכת. פחדתי מפני בדיקה כללית ,שלא יראו שאני נימול, גם זה עבר במזל.


פעם כמעט נפלתי בפח :


חייל גרמני עמד במשמרת בחצר. באותו זמן יצאתי מהבית לכיוון האורווה כדי לישון.אני שרקתי שיר לכת גרמני באופן ספונטני.החייל חשב שאני חברו הנס.נכנסתי חזרה לבית וכך יצאתי מהעסק הזה.כעבור חצי שעה,יצאתי מהבית והלכתי לישון באורווה.


אני הבנתי את השפה גרמנית ,העמדתי פנים שאיני מבין שום מילה.פעם קצין גרמני הסביר לאולשבסקי איך הגרמנים ידחפו חזרה את הרוסים לצד השני של הנהר נכב,הוא עמד כמו גולם ונענע בראשו.אני הבנתי שהם גמורים ומלקקים את הפצעים,אולם הקבר פתוח לפניהם.


 ה ג י ר ו ש

כשהגרמנים היו בנסיגה,התאכלסה פלוגה אצל משפ' אולשבסקי,

 וביניהם שתי נשים אוקראיניות.

הן היו מכבסות את בגדיהם ושרתו את הגרמנים.

מידי פעם הביאו חפצים אישיים של חיילים גרמנים שנהרגו בחזית. שמו בפרוזדור ,תרמיל גב ,מזוודה וכובע פלדה מנוקב מכדור רוסי.


הם היו נוהגים לשלוח את החפצים האישיים לבני המשפחות בגרמניה, בגאווה לזכר ההרוג.
 אני נהגתי לפשפש בכיסי התרמילים ולחפש בעיקר סיגריות, והייתי מעשן אותן בסתר. היה אומץ פעם .


הגרמנים שהשתלטו על הבית והמשק של אולשבסקי היו מפלוגת עזר.


שתי אוקראינית החזיקו לעבודה ולשירותי מין עם החיילים. הם היו מבשלים ומספקים את האוכל לחזית כ 15-20 ק"מ מהמקום.


כשהחזית קרבה, משפחת אולשבסקי נאלצו לעזוב את ביתם ואת משקם והורשו לקחת את הסוסים ושתי פרות וקצת חפצים, בעיקר לבוש ומצעים. אני נסעתי איתם, הם הפכו לפליטים ,השאירו אחריהם הכל :חזירים, פרות, דבורים ותפו"א כל חפצי הבית.


עצבות רבה אפפה אותם, חרדה רבה הייתה בליבם. פחדו שהכל נהרס ונשרף. כך היו נוהגים גם במלחמת העולם הראשונה .הגרמנים היו בוזזים ואח"כ שורפים. אולשבסקי גמר להעמיס על גבי העגלה את הדברים החיוניים :קצת בגדים בעיקר אוכל, בשר חזיר, חיטה ללחם וקצת דבש. קשר את שתי הפרות הכי טובות שלו ואת היתר השאיר בידי הגרמנים ו-2 האוקראיניות .הם עכשיו בעלי הבית. 30 שנות עבודה וחסכון ירדו לטמיון. בשביב של שנייה או רגע. אולישבסקי ישב קדימה, לקח את המושכות וציווה על סוסים לצאת מהחצר שלו, דרך השער האחורי, לדרך שמובילה לכפר בו גרים בני משפחה שלהם. אשתו ישבה בחלק האחורי של העגלה והסתכלה שהפרות לא יסתבכו בשרשראות שהיו קשורים לסולם העגלה. שתי הבנות התכסו בכיסוי ראש רק עיניהן נצצו מהדמעות.


אני ישבתי בראש מורד עצוב ומשתתף בצערם שהפך להיות גם צערי. לא ידעתי לאן נוסעים, למי נוסעים, ואם לא יקרה איזה פנצ'ר לפני שתסתיים המלחמה.


העגלה הפכה למזחלת.
יש סדור כששמים מתחת לגלגלים לוחות פלדה רחבים וקושרים עם שרשראות בכל מיני צורות לגוף העגלה.


זוג הסוסים נשפו דרך נחירי אפותיהם החוצה בקצב אחיד וגם שאפו .
כך צעדו כשרגלי הסוסות נכנסו מלמעלה למטה בתוך השלג ,וכך פילסו דרך גם למזחלת הרתומה לגופם. גם להם יש רגש.צעדתם היתה איטית כאילו קשה להם להיפרד ממקום מחייתם. מידי פעם לפעם היו זוקפים את אוזניהם לאחור...


בשעות הצהריים הגענו לכפר. האישה והבנות נכנסו לבית הקרובים אני נשארתי לעזור בחוץ לאולשבסקי להתיר את הסוסות ולהכניס אותן לאורווה. נתנו להם אוכל. כנראה שלא היה גבר בבית הקרובים של אולשבסקי.


אף אחד לא בא לעזור זה סימן שאין גבר בנמצא.
חלק מהחפצים הורדנו לבית וחלק הנחנו בגורן. הערב ירד, נכנסנו לחדר, אכלנו ארוחת ערב, קצת קשקשו על המצב החדש שלהם וקיוו שהמלחמה תגמר מהר ויחזרו הביתה וימצאו הכל שלם.


הבית לא היה גדול .אולשבסקי החליט לישון בגורן בתוך ערימת חציר. בפולניה אין נחשים בדרך כלל ושום זוחלים ארסיים. מבחינה זאת אין פחד לישון בתוך חציר, קש וכדומה. לאולשבסקי היה פרוות מעיל מצוינת.


עשינו גומה בתוך החציר והתכסינו עם המעיל. ישנו טוב, היה חם.


כל יום עבר ללא שינוי יום אחד דומה למשנהו .
כעבור איזה שבועיים שאל אותי אולשבסקי אם אני מוכן ללכת לבדוק אם אצלו במשק הכל בסדר, אם הבית עומד ובעיקר מה קורה עם הגנרטור. כמובן שהסכמתי באין ברירה, האוכל שם החל להתמעט. צץ לי רעיון לעזוב אותם אולי.
היו לי מכרים שרצו אותי בכפר של אולשבסקי. חשבתי שכדאי לבדוק ולברר.


לפרק הבא     הפרק הקודם    לפרק ההנצחה