הלכתי לכוון הנהר נרב .
הפעם הייתי צריך להיזהר לא להיתפס ע"י הז'נדרמיס שבגבול בין פריטטורץ' ובין איזור שצורף לגרמניה .
הלכתי לבדי במשך כל הלילה בדרכים מרובות עיקולים,אולי פי שניים מהמרחק, על מנת לעקוף אזורים שבהם היו עלולים להיות הגרמנים.
סוף סוף הגעתי ,אחרי ליל נדודים , לחוף הנהר.
האיכרים היו באים בסירות לקחת חציר .היו פה שדות רחבי ידיים והעשב היה גדל בשפע. היו קוצרים שם ומעבירים לצד שלהם .
ראיתי בבוקר סירה אחת עמוסה על החוף שמתכוננת לזוז, התקרבתי וביקשתי מהאיכר שיעביר אותי לצד השני .
תחילה הוא סירב.אמר שאסור לפי החוק .אם הגרמנים תפסו מישהו שמעביר,היו מחרימים לו את הסירה ומענישים אותו. התחננתי ,בכיתי שאין לי כסף ולא אכלתי יומיים , ויש לי משפחה בצד השני ולבסוף ליבו של האיכר נישבר.
הכניס אותי לסירה, עמוק בתוך החציר וכך הצלחתי לעבור את הנהר .
בירכתי אותו לשלום והתחלתי לטפס לכיוון מעלה ההר, לכוון הכפר(שאת שמו איני זוכר). לפני שעברתי אותו, בפאתי היציאה מהכפר, עדרי כבשים קטנים ויצאו לרעות לשדות. גם עדר פרות .אחדות מהן גאו כאילו התגעגעו לולדיהם שהשאירו בתוך הרפתות.
יצאתי לכביש,פניתי שמאלה לכביש שמוביל לעיירה בשם פומיחובק .
הכביש סלול מאבני ואדי כהות וקשות .הלכתי יחף, מכנסיים קצרים בלויים וחולצה עם שרוול קצר ,לא נקייה.
רציתי להגיע לתחנת הרכבת ,על מנת להגיע לעיר צ'חנוב, ששם עוד גרו בני משפחה שלי ודוד נח שהצליח לברוח מגטו ורשה וגר עם אשתו וילדו היחיד, עם משפחת אשתו ,הוריה ואחיה ואחיותיה ,בשם משפחה :באומגרט.
הלכתי על הכביש פקחתי עיניים, לאחור ולצדדים ומקדימה ראיתי פרושה לנגד עיני,את העיירה פומיחובק .
לקראתי ,מולי,הלך אדם ואני גם התקרבתי אליו. האיש פנה אלי בשאלה האים אני אהיה מוכן להיות רועה פרות אצלו .אמרתי לו שאני מסכים . רק הוא אמר שאני דומה קצת ליהודי ,אבל שלא אחשוש הוא לא יגיד לאשתו ולסבתה הזקנה שמתגוררים בבית .
לאיש הזה קראו לבנצה פולק. היה סוחר בקר וגם קצב והתעסק בעיבוד בשר ונקניקים לאכילה. הוא הלך לכיוון הכפר שבסביבה, לצורך מסחר .
מסר לי את כתובת מגוריו וככה הגעתי לביתו .כשהגעתי לביתו פתחה לי אשתו את הדלת ומסרתי לה ששמי פיוטר.אמרתי שפולק לבנצה שלח אותי אליך ושאני אחכה לו עד שיחזור והוא ימסור פרטי הדברים בנוגע אלי .
פולק לבנצה הגיע לפנות ערב הביתה ,הלך לרפת לעזור להאכיל את הבהמות ולחליבה .
אכלנו ארוחת ערב לאור מנורת נפט שהייתה תלויה מתחת לתמונת הבתולה הקדושה . הצטלבתי בשם האב הבן ורוח הקודש, כמו נוצרי תמים.
בפעם הראשונה בחיי הצעתי לי מקום לינה על גבי הרצפה על אלומת קש שהבאתי מהגורן ,בחדרון צדדי קטן בעליית הגג של הבית .
בערב קיבלתי ספרון תפילה מפולק לבנצה.בבוקר כרעתי ברך לפני הצלב של ישו ,והצטלבתי ומלמלתי מספר מילים מתפילת בוקר,בעיקר לפני ארוחת הבוקר.
לאחר ארוחת הבוקר הוצאתי שתי פרות למרעה בסביבות הבית החדש שלי. לאט לאט, התחלתי להכיר את הסביבה, את השכונות של העיירה ואת תושביה.
בעיירה עדיין גרו יהודים, אבל גורלם נחרץ .
ביום אחד אספו את כולם וגרשו אותם מבתיהם והכניסו אותם למבצר שהיה בנוי ממלחמת העולם הראשונה.שם עינו אותם והעבידו אותם .
לפעמים היה יוצא לי לעבור בקרבת המבצר, אז שמעתי קולות אנחה איומים בוקעים מתוך מרתפי בטון שהיו בנויים בעובי של מטר,מטר וחצי.
16 מבצרים כאלה פזורים באזור. לא בדקתי, כך על פי שמועה .את מבצר מספר 3 הכרתי היטב. הייתי בא למרעה עם הפרות התפלאתי מצורת הבניה הפנימית של המבצר: רק חלונות צרים וארוכים אפיינו אותו. עובי קירות הבטון והאבנים כשני מטר.
לפעמים היו מבקרים קצינים גרמניים ומתפלאים על מבנה המבצר .
המבצר היה מכוסה באדמה והעשב גדל במעבר, ורק הפרות היו מלחחות ומכסחות את הירק .לפני שקיעת החמה הייתי מגיע עם הפרות לרפת ומכניס אותן. בזה סיימתי את יום העבודה ,ואשתו של לבנצ'ה הייתה חולבת אותם כשפולק נוכח ברפת וגער בפרה שאינה שקטה בשעת החליבה.
החיים אצל פולק ומלה לבנצ'ה:
את החלב היו מערבבים ושופכים לכד מיוחד,שבצידו זכוכית.החלב ,היה עומד 24 שעות ואז היו מרוקנים את החלב,ומפרידים מהשמנת.את השמנת היו אוספים לעשות חמאה אמיתית ומהחלב עשו חמיצה.עם מה שנשאר מהחמאה מילאו בתוך כדי חרס שהיו עשויים מחימר. היו מכניסים אותם למקומות קרירים למרתף.
ללבנצה היו חברים מהעבודה, אחד מהם היה דובר יידיש. הבנתי כל מה שאמר. הוא היה מתגאה על כך שידע את שפת האידיש. הייתי רק מנענע בראש להסכמה איתו ,אבל לא עניתי בשפת האם שלי .רציתי להתרחק מהשפה,לא להשתמש בה ולשכוח אותה. פחדתי שאחלום בלילה ואפטפט משהו ביידיש.רציתי להתנתק מהיהדות בכלל ,כהגנה.
לאיש הזה היו קשרים עם יהודים, בעבודה במסחר.הוא הבין את המבוכה שלי.כשהיה בא לבקר אמרו לי בשקט ש"תעבור את המלחמה".
קמתי בבוקר ,התרחצתי,הצטלבתי,אכלתי ויצאתי עם הפרות למרעה .הפרות התפזרו באחו, ואיזה פולניה עברה לידי ואמרה לי שאני אשמור על עצמי. חרדה עברה בגופי רק יותר מאוחר נודע לי שהגרמנים עשו אקציה על כל העיירה ואספו את כל היהודים והכניסו אותם לתוך מבצר עתיק,שנשאר בעיירה לאחר מלה"ע הראשונה.זה היה מבצר מס.3,בו עונו,עבדו ונרצחו.
עצבות רבה שררה באויר.
בכל העיירה התלחשו הגויים על גורל היהודים.לבנצ'יה היה עצוב ומצוברח היו לו עסקים מסחריים עם היהודים.הוא שנא גרמנים וקצת חשש שמישהו ילשין עליו .
הבנתי שאצטרך לעזוב אותו .ללבנצ'ה לא היו ילדים ביולוגיים.הוא התרגל אליי הייתי אצלו כמו בן מאומץ הייתי ממושמע לו .לפעמים היה לוקח אותי איתו לכל מיני כפרים בסביבה ,בעיקר בחורף 1942 .היה מתעסק לפעמים בהברחת אוכל לצד השני של נהר נרב .כשהנהר קפא,הגענו לחוטומוב,עיירה קטנה ליד ורשה.
הגרמנים תפסו אותנו באיזה בית של איכר. היינו קבוצה של כ-20 פולנים ואני היהודי היחיד.הז'נדרם הגרמני התבונן בכולם וגם עבר עליי עם שני הזרקורים שלו .לא נשמתי עד שרחקו צעדיו .כשגב הגרמני היה מופנה אליי ,הוצאתי את האוויר הדחוס הצטבר בתוך ריאותיי ונשמתי לרווחה .
חשבתי בליבי:"עוד מקרה של מזל מתוך מליון בחיים שלי".
לאחר שלבנצ'ה מכר את מרכולתו וקנה דברים תמורת הכסף,חזרנו לפומבחובק הביתה .
בחוץ ירד שלג. הכל היה לבן. פה ושם נראו אנשים הולכים בתוך השלג. הם נראו כמו פסים נעים בתוך לובן. מן הבקתות בלטו ארובות מפוייחות. עשן בהיר היתמר וניצוצות של חרקים ,שהיו מתעופפים באוויר ונעלמים. רק ריח השריפה הורגש באטמוספרה השעה היתה 4 אחר הצהריים.
לפרק הבא לפרק הקודם לפרק ההנצחה
