עזיבת משפ.מזורק והליכה ל"ללבו" ולוורשה

עזיבת משפחת מזורק


בחוץ עמד טנק מפלצתי רחב וגבוה בעל קנה קצר. אמרו שלטנק הזה קוראים סטאלין ,על שם המנהיג הקומוניסטי שלהם.


בחצר התגודדו עוד חיילים .הם התבססו על יד המקלט של בעל הבית. כל מיני כלי נשק הוצאו מכל פינות החצר: מרגמות, מכונות ירייה, מספר טנקים..


סוסים נמוכים מסיביר,סוסי פוני עם מזחלות קוזקים דהרו על סוסיהם היה מגוון של כל חיילות הצבא הרוסי.


ניקו שטח קטן מן השלג ונחתו מספר מטוסים קלים "קוקורצניק" .המטוסים האלה שימשו לסיור ועזרו לדווח על ריכוזי צבא גרמני או חוליות אחרות שהיו חוסמים את התקדמות הצבא הרוסי.


בין הטייסים היו גם יהודים ובתוך הצבא בכלל היו יהודים שלחמו למיגור גרמניה. השנאה הייתה גדולה .הרוסים החיילים האחרונים לא זכו לתפוס חייל גרמני חי..הראשונים חיסלו כמה שיכלו והשאירו מאחור רק גופות נאצים. החיילים האחרונים היו צריכים להסתפק בהתעללות בגופות הנאציות.


קרה לי מקרה:


חייל מבוגר שאל אותי כמה קילומטר יש עד הגבול הגרמני .אמרתי לו 80 עד 100 קילומטר, אז הוא אמר לי:" אין דבר עוד היום נהיה שם!".


שאלתי אותו "למה זה חשוב לך"? "אנחנו מתחילים לשחוט מקטן ועד גדול עד ברלין,עד גמר המלחמה"


הרוסים גם סבלו מאבידות רבות ופצועים רבים. את ההרוגים היו קוברים במקומות שנהרגו .רק עשו קבר ותקעו שלט וכובע פלדה היה תלוי מעל הקבר. את הפצועים היו מעבירים לבית חולים ברכבות ללב רוסיה.


לאחר שנחו קצת, מספר שעות, אכלו קצת ,התחילו הרוסים בהרעשה של מרגמות. החיילים הסתדרו בשורה ונשקם דרוך וצעדו קדימה לעבר הגרמנים. בהליכתם סרקו את השטח שלפניהם אולי מסתתר איזה גרמני בערוצים או בקפלי קרקע. הטנקים כבר היו רחוק מהכפר שלנו.המזחלות עם הסוסים הסיביריים התקדמו .הם נשאו בעיקר אספקה ותחמושת. בלי הרף,נהרו כוחות רוסים לכיוון מערבה, לגבול הגרמני. רק נשארו שלדים של משוריינים וטנקים שרופים בשדות, ערמות תחמושת גרמניים וגופות ערומות וחצי ערומות ,קפואות של גרמניים והעורבים היו עושים חפלה מהם.


ירד ממני עול הפחד מהגרמנים, אבל לא גיליתי שאני יהודי המשכתי באותה צורה להתנהג, רק חשבתי איך אני מתחיל לחפש מישהו מהמשפחה אם בכלל מישהו חי.


כעבור איזה שבועיים הופיע אצלי החבר הנוצרי זיגמונד פטר והציע לי לבוא איתו ללבו .אמר שהוא נוסע לוורשה לקבור את ההורים שלו שנהרגו בוורשה בזמן המרד הפולני נגד הגרמנים. לקחתי את מעט החפצים המטלטלים.


כאב לי מאוד לשמוע על האסון שקרה לחבר שלי שהציל את חיי. נפרדתי ממזורק ואישתו ובעיקר מהילד. כבר היינו חברים הצלחתי להתיידד איתו במשך זמן שהותי אצלם.


הלכנו ברגל איזה 8 – 10 ק"מ הגענו ל"לבו" הוא הלך לאיכר שלו ,אני הלכתי לקורפיבסקי שקיבל אותי יפה. בערב עשינו ארוחה חמה הזמנו את זיגמונד פטר וחייל רוסי שתינו קצת משקה חריף, קשקשנו קצת. חשבנו קצת להפחיד את השכן וילמובסקי שאיים להסגיר אותי, אבל עזבנו את זה כדי לא לגרור המשך שנאה בין שכנים. קורפוביסקי התעסק עם וודקה ביתית .פעם הלכתי להחליף בנשלסק בתחנת רכבת, רוסי לקח ממני 2 בקבוקי וודקה ונעלם. קיבלתי נזיפה מאישתו של קורפיבסקי. עבדתי בהקמת גשר מעץ בשביל הצבא הרוסי. שלושה שבועות עבדתי עד 12 בלילה. אוכל כמעט לא היה, סיגריה היו מעשנים 5 איש כל אחד כמה שאיפות.


עזבתי ללבו. כמה אנשים נהרגו בעבודה ,בעצם טבעו, עבדו על קרח, הקרח בקע ולפעמים זרמי מים "בלעו" מספר חיילים רוסים. כל העבודה היתה ידנית וקשה.

הולכים ל"לבו" ולורשה,למצוא קרובים:


לזיגמונד פטר היה אח קטן בגיל 16 בערך .הוא בא לקרוא לזיגמונד אמר ש"השלג כבר נמס בשכונה שגרו ההורים של זיגמונט ויש צורך דחוף לזהות את גופות ההורים".


נסענו שלושתנו לורשה. האח של זיגמונד פטר תפס חנות ריקה עזובה, לא היו חלונות,ארגן 3 מיטות . מצאנו קרטונים עבים קצת עיתונים, ישנים סגרנו עם הניירות את חלון הראווה הגדול באיזו שהיא צורה שלא יהיה פתוח ושיהיה חם בלילה. 
זיגמונד זיהה את גופות הוריו, הלך לכומר לשם סידורי רישום וקבורה.
כשחזר כבר היה בחוץ חושך. 
אח של זיגמונד, סטפן, הדליק נרות, אכלנו משהו. בערב הצענו את המיטות נכנסנו למיטות ולא נרדמנו.


אח של זיגמונד פרש לפנינו תוכנית לאן הוא הולך ומה נעשה מחר. הוא תכנן שנתעסק בחיפוש אחרי חפצים בתוך הריסות הבתים .זאת פרנסה טובה מוצאים הרבה שלל ודברים. בחוץ עמדו 2-3 אנשי משטרה חשאיים בתלבושת ציוילית(אזרחית) ושמעו את התוכנית הזאת.


אנחנו לא ידענו שהמשטרה החשאית עומדת ליד החלון ומקשיבה, אני וזיגמונד בכלל לא רצינו להשתתף בעבודה שכזאת. זיגמונד רצה לגמור עם סידורי הקבורה ולחזור לכפר ללבוי ואני לרחוב איפה שגרתי לחפש קרובים.


המשטרה פרצה לתוך החדר, לקחו את שלושתנו לבניין משטרה סמוך. העמידו אותנו בפרוזדור וחקרו אותנו. אני חטפתי שתי סטירות בפנים שאזכור אותם כל החיים,ואולי זאת הסיבה שעזבתי את פולין אחרי המלחמה. 
 לאחר החקירה הכניסו אותנו למרתף הבניין שהיה משמש כבית סוהר. בפנים היה רק פולני אחד מבוגר, עצור. הוא סיפר לנו שהאשימו אותו בחשד לשיתוף פעולה עם גרמנים. איך שהוא עברנו את הלילה, למחרת בבוקר נתנו לנו לנקות כמה חדרים של המשטרה בקבלנות. נתנו לנו ארוחת צהריים ושחררו אותנו.


אני התחלתי לחפש תכף קרובים, אם יש. 
זיגמונד פטר ליווה אותי עד הגשר פויטובסקי בורשה. זה הגשר היחיד שנשאר שלם, יתר הגשרים הגרמנים פוצצו והרוסים שמו סירות מחוברות אחד על יד השני וזה היווה גשר זמני להעברת טנקים וציוד צבאי. 
אני קבעתי עם זיגמונד להפגש בכפר ללבוי בעוד מספר ימים. יותר את זיגמונד לא ראיתי עד שקיבלתי מכתב ראשון ב 1992 בחודש יוני כשהוא בן 67 ואני בן 65 נפרדנו על יד הגשר .הוא הלך לאח שלו אני עברתי את הגשר. קשה היה להכיר את הרחובות. רוב הרחובות היו הרוסים, הכבישים היו מפונים מפסולת הבניינים. ככל שהתקרבתי יותר לכיוון הגטו ההריסות היו יותר גרועות. בעצם הכל הרוס ושרוף, ושיפולי הכבישים היו מלאים קירות הרוסים.
הלכתי מעלה ומטה על גלי החורבות.

לפרק הבא           הפרק הקודם           לפרק ההנצחה

זוהי המפה הכללית של המסלול עד תום המלחמה. מקומות בהם עבד בנדודיו מכפר לכפר ומאיכר לאיכר.