חיפוש בהריסות
חשמליות היו הפוכות ,משוריינים שרופים. ברזלים מההבתים ההרוסים בלטו. מלא לבנים מפוזרות,צריך היה להיזהר בהליכה כדי שלא לקבל נקע ברגל.
זכרתי טוב את הרחובות.
הגעתי לככגזיבורסקי ,כנסיה עצומה שנשארה שלמה. לעומת זאת בית הכנסת ורזה 4 ,היה שרוף, בטורדה 6, היה בית כנסת גדול קראו לו "נוזיק-שיל", נשאר פחות או יותר שלם בין ההריסות.
המשכתי עד טברדה ,24 זה היה הבית שבו אנחנו גרנו.
אין זכר לכלום הכל שלדי בנין שרופים. לא רואים נפש חיה. הלכתי עוד קצת לרחוב צפלה , שם גרה דודה, הכל שרוף אין מה לחפש!
עדיין היה שלג ברחובות .מרחוק ראיתי דמות מתקרבת לכיוון שלי, החלטתי לחכות ולראות מי זה. זה היה יהודי מורשה שבא לחפש כמוני משפחה.
הוא התחבא ברוסיה. יחד איתו הלכתי לרחוב טרגובה 46-60,שם היה מרכז קהילה יהודית.
מצאתי מקום ,לנו(ישנו שם) בתחום הקהילה, היה לה בניין ריק בשביל היהודים שנדדו וחיפשו קרובים.
למחרת הלכתי עוד פעם לחפש ברחובות אחרים היכן שגרו דודים ובני דודים. ברחוב נלבקי 38 היה גר דוד אח של אבא. הכל היה הרוס ושרוף בכל מקום בו חיפשתי הכל מושמד טוטלי.
לאחר הסיור הזה הבנתי שאין מה לחפש יותר. חזרתי לקהילה היהודית ורציתי להירשם .ואולי הם יודעים משהו על הקרובים. מסרתי כתובת מגורים לפני המלחמה שמות,שמות הורם,אחים ואת שמי.
אבל בזמן הרישום פקידה אחת לא רצתה לרשום אותי. היא חשבה שאני לא יהודי. היא קראה לאיזה יהודי לבוש מדי צבא פולני וביקשה ממנו לבדוק אותי אם אני נימול. החייל אישר את יהדותי בסימן עם הראש.
הפקידה רשמה את כל הפרטים שלי וניסתה לחפש ברשימות שהיו לפני, לא מצאה כלום. מאוד נעלבתי על זה שלא האמינו לי שאני יהודי, כמה פעמים נתפסתי ע"י הגרמנים והם לא חשבו על הרעיון הזה. היו מקרים שילדים פולנים התחזו ליהודים, בשביל לקבל עזרה חומרית מהקהילה היהודית.
חשבתי לחזור לכפר ללבוי ,למשפחת קורפייבסקי וגם להיפגש עם זיגמונד פטר כמו שקבענו ,אבל הגורל רצה אחרת.
בלכתי ברחוב ראיתי בחור לבוש בגדי צבא רוסים, התידדתי איתו. היה ברוסיה בקונסומול – גדנ"ע רוסי. הוריו מוורשה,הוא לא מצא אף אחד ורצה לנסוע לישראל ועזר לי להיכנס לבית יתומים.
בית היתומים "חושויב"
מרכזי הקהילות היהודיות הקימו בתי ילדים. אספו ילדים ,בעיקר יתומים שחיו בכפרים, שחיו כנוצרים, כאלה שהסתתרו בכל מיני מחבואים או שחזרו מרוסיה וגם ממחנות ההשמדה.
אני נרשמתי בורשה אצל אנטק צוקרמן. מנהיג מרד גטו ורשה . הוא היה מכוון ילדים לבתי יתומים. התקבלתי ונשלחתי לעיר בשם "חושוב" ,על יד קלוביץ". היה לי חבר, הניק מונדייבסקי שהתגורר אחר כך בכפר סבא (נפטר כבר).
הוא הציע לי כשהתרוצצתי איתו, לעלות לארץ. בבית היתומים בחוישוב היו לנו בעיקר מדריכות. לימדו אותנו קצת חשבון, כתיב והתחלנו ללמוד מקצועות. בילינו יחסית היה טוב בבית היתומים.
פעם נסעתי עם אבעק פייגנבלט חבר שהיה אז איתי ,לורשה . כסף לא היה לנו, השגנו בצלב האדום סכום כסף קטן לדרך. בגלל צפיפות רבה ליד הדלת,נכנסתי בכח דרך החלונות לאחד הקרונות .נכנסתי לתא של הקרון התישבנו היה כבר חושך, זו נסיעה של 400 ק"מ כל הלילה עד ורשה.
היינו לבושים בגדי צבא בריטיים בצבע ירוק ,אותם קיבלנו מתנה מה"ג'וינט" האמריקאי.
בתא הקרון ישב קצין רוסי וכמה נשים. כעבור כשעתיים נכנס קצין פולני ודרש שאני אקום ממקום הישיבה, הוא טען שזה מקום שמור שהוא הזמין. הקצין הרוסי החל בויכוח קולני עם הקצין הפולני , אך הוא הקים אותי באמצע הלילה ממקומי. הקצין הרוסי לא נתן לי לקום, שלא אפנה מקומי. התחילו קללות עסיסיות בין שני הקצינים.
בין שני העמים היו אי הבנות ובכל הזדמנות ניצלו את זה והטיחו אחד נגד השני גידופים שונים והאשמות שונות לגבי מה שנוגע לענין מלחמת העולם השנייה.
לבסוף הקצין הפולני עזב את התא. אבעק פויגנבלט ידע אוקראינית והצליח לדבר ברוסית עם הקצין. בבוקר הגענו לורשה. כל אחד מאיתנו לקח מזוודה מהיד של הקצין הרוסי, עזרנו לו לשאת אותן עד לאן שהוא היה צריך להגיע בורשה.
אנחנו המשכנו הלאה ,היינו בקהילה היהודית ,חיפשנו קרובים לא מצאנו. אבעק פויגנבלט הציע לנסוע לעיירה בשם "מלווה",100 ק"מ מורשה. הגענו לתחנת נשלסק ,ירדנו. אני החלטתי לבקר אצל משפחת אולישבסקי בכפר פוינקי-דוילנה. באתי, והודיתי להם על שהייתי אצלם בזמן המלחמה .לא גיליתי שאני יהודי אולי התלבושת רמזה להם משהו.
עזיבת בית היתומים ומעבר לצ'כוסלובקיה
המשכנו עד צ'חנוב .ירדנו מהרכבת הגענו למקום בו היו גרים הקרובים של ההורים ,משפחת באומגרט. היה להם בית פרטי וכמה דונם אדמה במרכז העיירה. הם לא היו, הבית היה תפוס ע"י מישהו.
ישנתי כל הלילה על גבי שולחן בתוך בניין משטרה ,שהיה בשכנות לבית באומגרט.
בבוקר המשכנו ,הגענו עד לעיירה "מלווה". נסענו על גבי קרון רכבת מסחרי, גשר גדול היה מונח על גבי שלוש קרונות ואנחנו ישבנו על אחד הרלסים של הגשר. ב"מלווה" אבעק חיפש קרובים. מצא סבא זקן, נפרד ממנו וחזרנו שוב לחושויוב, לבית היתומים. לפני עזיבתנו את פולין עשינו ביקור אחרון בורשה חיפשנו קרובים כולנו רצינו להיות בטוחים שלא משאירים מישהו מהמשפחה ,שלא נצטער יותר מאוחר שלא חיפשנו מספיק.
הנסיעה הייתה הכרחית מבחינה פסיכולוגית, להשתחרר מהמחשבה וההשערה שמישהו חיפש אותנו. ביקרנו בקהילה היהודית בורשה אני,ארנר ישראל,מונד'ייבסקי ואבעק ועוד הרבה חברה .
חזרנו בלי למצוא אף אחד. היה לי חבר שקראו לו אולק מונקר .אחיו שירת בצבא הרוסי האדום מצאתי את אולק בחושיוב הוא ידע לנגן על כינור. ערב אחד הנעים לנו עם הכינור, אולק נשאר בפולניה ביקר ברוסיה אצל אחיו, וחזר .לימים ראיתיו ב 1950 בארץ, בחיפה ברחוב הרצל פעם אחת. קשקשנו .אולי נסע לארצות הברית.הוא היה חבר קרוב מאוד וטוב שלי יש לי תמונה זו הוכחה.
בחודש אוגוסט, בחופשת בית הספר יצאנו את בית היתומים כאילו לטיול חופשה, הגענו לתחנת אושוויץ. ברכבת ישבנו במרכז ושמחנו ושרנו כמובן בפולנית. ירדנו באושוויץ מהרכבת, הלכנו קצת ברגל. קיבלנו בניין למגורים זמניים.
ראינו שם את התנורים ואת תאי הגזים ואת כל מחנה ההשמדה. לא האמנתי שכך השמידו אותנו. היינו שבועיים באושוויץ שם התארגנו 800-1000 יהודים ליציאה מפולניה.
לברוח מפולין, לא קל: יש ביקורת על הגבול. חילקו אותנו לקרונות ועל כל קרון היה שלט מאיזה מוצא היהודים . היו שלטים: איטליה, יוון, הונגריה, רומניה כל מיני ארצות רק לא פולין. מחקנו מסמכים פולניים וכתב מאחורי תמונות שלחייל הפולני לא יהיה במה לחשוד, הצלחנו לעבור את הגבול לצ'כוסלובקיה.
לפרק הבא הפרק הקודם לפרק ההנצחה
חשמליות היו הפוכות ,משוריינים שרופים. ברזלים מההבתים ההרוסים בלטו. מלא לבנים מפוזרות,צריך היה להיזהר בהליכה כדי שלא לקבל נקע ברגל.
זכרתי טוב את הרחובות.
הגעתי לככגזיבורסקי ,כנסיה עצומה שנשארה שלמה. לעומת זאת בית הכנסת ורזה 4 ,היה שרוף, בטורדה 6, היה בית כנסת גדול קראו לו "נוזיק-שיל", נשאר פחות או יותר שלם בין ההריסות.
המשכתי עד טברדה ,24 זה היה הבית שבו אנחנו גרנו.
אין זכר לכלום הכל שלדי בנין שרופים. לא רואים נפש חיה. הלכתי עוד קצת לרחוב צפלה , שם גרה דודה, הכל שרוף אין מה לחפש!
עדיין היה שלג ברחובות .מרחוק ראיתי דמות מתקרבת לכיוון שלי, החלטתי לחכות ולראות מי זה. זה היה יהודי מורשה שבא לחפש כמוני משפחה.
הוא התחבא ברוסיה. יחד איתו הלכתי לרחוב טרגובה 46-60,שם היה מרכז קהילה יהודית.
מצאתי מקום ,לנו(ישנו שם) בתחום הקהילה, היה לה בניין ריק בשביל היהודים שנדדו וחיפשו קרובים.
למחרת הלכתי עוד פעם לחפש ברחובות אחרים היכן שגרו דודים ובני דודים. ברחוב נלבקי 38 היה גר דוד אח של אבא. הכל היה הרוס ושרוף בכל מקום בו חיפשתי הכל מושמד טוטלי.
לאחר הסיור הזה הבנתי שאין מה לחפש יותר. חזרתי לקהילה היהודית ורציתי להירשם .ואולי הם יודעים משהו על הקרובים. מסרתי כתובת מגורים לפני המלחמה שמות,שמות הורם,אחים ואת שמי.
אבל בזמן הרישום פקידה אחת לא רצתה לרשום אותי. היא חשבה שאני לא יהודי. היא קראה לאיזה יהודי לבוש מדי צבא פולני וביקשה ממנו לבדוק אותי אם אני נימול. החייל אישר את יהדותי בסימן עם הראש.
הפקידה רשמה את כל הפרטים שלי וניסתה לחפש ברשימות שהיו לפני, לא מצאה כלום. מאוד נעלבתי על זה שלא האמינו לי שאני יהודי, כמה פעמים נתפסתי ע"י הגרמנים והם לא חשבו על הרעיון הזה. היו מקרים שילדים פולנים התחזו ליהודים, בשביל לקבל עזרה חומרית מהקהילה היהודית.
חשבתי לחזור לכפר ללבוי ,למשפחת קורפייבסקי וגם להיפגש עם זיגמונד פטר כמו שקבענו ,אבל הגורל רצה אחרת.
בלכתי ברחוב ראיתי בחור לבוש בגדי צבא רוסים, התידדתי איתו. היה ברוסיה בקונסומול – גדנ"ע רוסי. הוריו מוורשה,הוא לא מצא אף אחד ורצה לנסוע לישראל ועזר לי להיכנס לבית יתומים.
בית היתומים "חושויב"
מרכזי הקהילות היהודיות הקימו בתי ילדים. אספו ילדים ,בעיקר יתומים שחיו בכפרים, שחיו כנוצרים, כאלה שהסתתרו בכל מיני מחבואים או שחזרו מרוסיה וגם ממחנות ההשמדה.
אני נרשמתי בורשה אצל אנטק צוקרמן. מנהיג מרד גטו ורשה . הוא היה מכוון ילדים לבתי יתומים. התקבלתי ונשלחתי לעיר בשם "חושוב" ,על יד קלוביץ". היה לי חבר, הניק מונדייבסקי שהתגורר אחר כך בכפר סבא (נפטר כבר).
הוא הציע לי כשהתרוצצתי איתו, לעלות לארץ. בבית היתומים בחוישוב היו לנו בעיקר מדריכות. לימדו אותנו קצת חשבון, כתיב והתחלנו ללמוד מקצועות. בילינו יחסית היה טוב בבית היתומים.
פעם נסעתי עם אבעק פייגנבלט חבר שהיה אז איתי ,לורשה . כסף לא היה לנו, השגנו בצלב האדום סכום כסף קטן לדרך. בגלל צפיפות רבה ליד הדלת,נכנסתי בכח דרך החלונות לאחד הקרונות .נכנסתי לתא של הקרון התישבנו היה כבר חושך, זו נסיעה של 400 ק"מ כל הלילה עד ורשה.
היינו לבושים בגדי צבא בריטיים בצבע ירוק ,אותם קיבלנו מתנה מה"ג'וינט" האמריקאי.
בתא הקרון ישב קצין רוסי וכמה נשים. כעבור כשעתיים נכנס קצין פולני ודרש שאני אקום ממקום הישיבה, הוא טען שזה מקום שמור שהוא הזמין. הקצין הרוסי החל בויכוח קולני עם הקצין הפולני , אך הוא הקים אותי באמצע הלילה ממקומי. הקצין הרוסי לא נתן לי לקום, שלא אפנה מקומי. התחילו קללות עסיסיות בין שני הקצינים.
בין שני העמים היו אי הבנות ובכל הזדמנות ניצלו את זה והטיחו אחד נגד השני גידופים שונים והאשמות שונות לגבי מה שנוגע לענין מלחמת העולם השנייה.
לבסוף הקצין הפולני עזב את התא. אבעק פויגנבלט ידע אוקראינית והצליח לדבר ברוסית עם הקצין. בבוקר הגענו לורשה. כל אחד מאיתנו לקח מזוודה מהיד של הקצין הרוסי, עזרנו לו לשאת אותן עד לאן שהוא היה צריך להגיע בורשה.
אנחנו המשכנו הלאה ,היינו בקהילה היהודית ,חיפשנו קרובים לא מצאנו. אבעק פויגנבלט הציע לנסוע לעיירה בשם "מלווה",100 ק"מ מורשה. הגענו לתחנת נשלסק ,ירדנו. אני החלטתי לבקר אצל משפחת אולישבסקי בכפר פוינקי-דוילנה. באתי, והודיתי להם על שהייתי אצלם בזמן המלחמה .לא גיליתי שאני יהודי אולי התלבושת רמזה להם משהו.
עזיבת בית היתומים ומעבר לצ'כוסלובקיה
המשכנו עד צ'חנוב .ירדנו מהרכבת הגענו למקום בו היו גרים הקרובים של ההורים ,משפחת באומגרט. היה להם בית פרטי וכמה דונם אדמה במרכז העיירה. הם לא היו, הבית היה תפוס ע"י מישהו.
ישנתי כל הלילה על גבי שולחן בתוך בניין משטרה ,שהיה בשכנות לבית באומגרט.
בבוקר המשכנו ,הגענו עד לעיירה "מלווה". נסענו על גבי קרון רכבת מסחרי, גשר גדול היה מונח על גבי שלוש קרונות ואנחנו ישבנו על אחד הרלסים של הגשר. ב"מלווה" אבעק חיפש קרובים. מצא סבא זקן, נפרד ממנו וחזרנו שוב לחושויוב, לבית היתומים. לפני עזיבתנו את פולין עשינו ביקור אחרון בורשה חיפשנו קרובים כולנו רצינו להיות בטוחים שלא משאירים מישהו מהמשפחה ,שלא נצטער יותר מאוחר שלא חיפשנו מספיק.
הנסיעה הייתה הכרחית מבחינה פסיכולוגית, להשתחרר מהמחשבה וההשערה שמישהו חיפש אותנו. ביקרנו בקהילה היהודית בורשה אני,ארנר ישראל,מונד'ייבסקי ואבעק ועוד הרבה חברה .
חזרנו בלי למצוא אף אחד. היה לי חבר שקראו לו אולק מונקר .אחיו שירת בצבא הרוסי האדום מצאתי את אולק בחושיוב הוא ידע לנגן על כינור. ערב אחד הנעים לנו עם הכינור, אולק נשאר בפולניה ביקר ברוסיה אצל אחיו, וחזר .לימים ראיתיו ב 1950 בארץ, בחיפה ברחוב הרצל פעם אחת. קשקשנו .אולי נסע לארצות הברית.הוא היה חבר קרוב מאוד וטוב שלי יש לי תמונה זו הוכחה.
בחודש אוגוסט, בחופשת בית הספר יצאנו את בית היתומים כאילו לטיול חופשה, הגענו לתחנת אושוויץ. ברכבת ישבנו במרכז ושמחנו ושרנו כמובן בפולנית. ירדנו באושוויץ מהרכבת, הלכנו קצת ברגל. קיבלנו בניין למגורים זמניים.
ראינו שם את התנורים ואת תאי הגזים ואת כל מחנה ההשמדה. לא האמנתי שכך השמידו אותנו. היינו שבועיים באושוויץ שם התארגנו 800-1000 יהודים ליציאה מפולניה.
לברוח מפולין, לא קל: יש ביקורת על הגבול. חילקו אותנו לקרונות ועל כל קרון היה שלט מאיזה מוצא היהודים . היו שלטים: איטליה, יוון, הונגריה, רומניה כל מיני ארצות רק לא פולין. מחקנו מסמכים פולניים וכתב מאחורי תמונות שלחייל הפולני לא יהיה במה לחשוד, הצלחנו לעבור את הגבול לצ'כוסלובקיה.
לפרק הבא הפרק הקודם לפרק ההנצחה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה