אצל משפחת קורפייבסקי 1942 עד מרץ 1943:
נפרדתי מלבנצה ומאשתו . לחצתי את ידיהם והודיתי על כך שהחזיקו אותי אצלם וסידרו לי במשפחה שלהם במקום חדש לחיים.
אני הכרתי את הדרך לכפר ל " ללבו " ,הייתי לפחות פעמיים בקיץ בביקור אצל משפחת קורפיבסקי, בלווית גיסתו(אחות אשתו) של לבנצה שמה היה :ידויגה /ראומלדה , היא חיה עם אמא שלה בבית של אחיה, רומן קורפייבסקי.
יצאתי מהבית של לבנצה .אט אט נעלמה השכונה מאחורי. המשכתי ללכת דרך שבילים צרים, עברתי את הגשר של העיירה פומיחובק ,פניתי שמאלה, חציתי את העיירה וכעבור שעה הייתי מחוץ לעיירה.
שדות מכוסים בשלג עבה, גבוה ללא שביל. חיתתי את רגליי בתוך שכבות השלג וכך התרחקתי מהמקום שהתרגלתי אליו ולמשפחת לבנצ'ה.
עברתי כפר אחד ולפני חורשה בעלת צמרות העצים לבנים מהשלג ,רק גזעי העצים בצבע שחור, עומדים ישרים וזקופים ,מזדקרים מתוך האדמה.
נכנסתי לחורשה .כל צעד שלי השמיע רחש מהשלג הנמחץ בפסיעותי.
שקט מוחלט בתוך היער, אין נפש חיה.
פה ושם קופצת ארנבת חצי קפואה ורעבה, מחפשת איזה שיח נמוך שמזדקר ,איזה צמח נקי מעלים ,אכמניות פרא ומכרסמת אותם.
גמעתי ככה כ 5 ק"מ של יער.בלכתי התעופפו בצמרות העצים עורבים עם צרחות מפחידות. העורב היה מסמל מוות.
כפר " ללבו " נראה באופק. עוד היה עליי ללכת כברת דרך. בשדה המכוסה בלבן ושלג רק עצים צעירים היו מכוסים בקש נגד קור, ומסגרת רשת חוטים מגודר נגד כרסום הארנבות.
הגעתי לכפר תשוש ועייף .חצי יום הלכתי . פתחתי את דלתון העץ של הגדר, נכנסתי לחצר,עזרתי עוז ודפקתי בדלת הצריף. נכנסתי לחדר, רומן קורפיבסקי ואנטונינה קיבלו אותי בסדר. היתה להם בת קטנה בשם טרסה .באותו יום לא עשיתי כלום .קיבלתי פינה בחדר אכלתי ארוחת ערב אצל המשפחה החדשה והלכתי לישון.
קמתי בבוקר, אכלתי ורומן קורפיבסקי הסביר לי את מבנה המשק :סוס אחד ו- 3 פרות, כמה חזירים, "15 מורג אדמה", כשמונים דונם. בחורף אין מה לעשות, במשק נותנים אוכל לפרות והחזירים ,רק הסוס מופעל לפי הצורך במשק. חוטבים עצים ושוברים את העצים לחתיכות להסקה בבית ולאפות לחם.
הצריף היה מחולק :בחדר אחד גרה אמא של רומן קורפובסקי עם בתה ידביגה. לפי החוק, הבן היורש נותן פרה אחת לאמא .הוא מספק לפרה את כל האוכל ובנוסף נותן לאמא שלו כמות של חיטה שיספיק לה ללחם לכל השנה. זה בעבור הבטחת קיום.
בכליון עיניים חיכיתי לאביב, רציתי לעזור במשק, להצדיק את קיומי במשפחה. השלגים החלו נמסים .פה ושם בצבצו איים בצבע ירוק מתוך השלג. זרמי המים שקשקו בתעלות שנוצרו מהזרמים. כל יום השמש הייתה יותר חמה. השלג נעלם ,השדות היו גלויים, כל חלקה וגידולה .הירק באחו התחיל לצמוח,הפרות יצאו למרעה ,בעזרת הסוס חרשו את האדמה, להכנת זריעת גידולי אביב וקיץ. האביב התחיל במלואו השמש שלחה את קרניה על היקום ,הציפורים צפצפו והעצים לבלבו.
השגת תעודת זהות מזיגמונט פטר
יום רדף יום ,הכל היה מונוטוני:בבוקר הפרות הובלו למרעה,האבסת חזירים ,הסוס לחריש או לשידוד.האיכר יצא לזרוע, האישה לעזרת הבעל בשדה ולבישול בבית.
אני נהניתי מעצי הדובדבנים .בעיקר הם עזרו לי למלא את הקיבה הריקה בין ארוחה לארוחה. עזרתי לחרוש עם הסוס, לשדד, לזרוע תפו"א ובאיסוף תפוחי אדמה. מרעה פרות, נשיאת עצים מהיער הקרוב להסקה ובעיקר לאפיית לחם. בקיץ היו מבשלים עם קש.
הכרתי נער פולני בגילי בשם זיגמונט פטר .הוא עבד אצל משפחה בכפר בשם פוטקובסקי ולדיסלב .הוא היה מוורשה. בגלל המלחמה והרעב בעיר ורשה, הוריו הפצירו בו שילך לעבוד בכפר למחייתו ושיעזור להורים ולמשפחה.
הם היו משפחה מרובת ילדים. תחילה חששתי להכיר מישהו שלא יפרסם בכפר שאני ממוצא יהודי. נמנעתי מלקשור קשרים עם זרים, אבל הוא מצא חן בעיני,
היה גם בודד.
בערבים לא היה לו מה לעשות, אז התיידדתי איתו. הוא ידע קצת לשיר. היינו מטיילים בערבים בשדות האחו היינו נהנים מחברותנו. בקיץ, בערב,היה מנהג של הצעירים, להתאסף על יד תמונת מרים הקדושה. הצעירים היו שרים יחד. גם אני הלכתי עם זיגמונט, הוא היה המגן שלי לכל מקרה שתהיה איזו הפתעה ומישהו ינסה לפגוע בי ,הוא המציל שלי. וככה נוצרו בננו יחסי אמון וחברות. בשכנות למשק של קורפיבסקי ,היה גר שכן בשם וילמובסקי, שונא יהודים ממדרגה ראשונה. אשתו הייתה נוהגת לבקר את אשתו של רומן קורפיבסקי, אנטונינה ,אשר הושפעה כנראה ממנה, וכל פעם הייתה מסבירה לי כמה זה מסוכן לי להיות אצלם. כל הכפר יודע שאני יהודי. בין קורפיבסקי ווילמובסקי היו יחסים מעורערים, הייתה להם ילדה מאומצת שהייתה צועקת בקול רם:" יהודי יהודי!" עליי בכל פעם שהייתה רואה אותי וזה סיכן אותי ,במיוחד כאשר היה עובר ז'נדרם גרמני רכוב על אופניים.
פעם אחת חזרה משפחת קורפיבסקי מאיזה ביקור משפחתי בכפר בסביבה וסיפרה לי שהרגו משפחה פולנית בגלל שהחזיקו נער יהודי. אנטונינה הסבירה לי שאני נמצא בסכנה וגם מסכן את משפחתה ,ואמרה לי לחפש מקום ושאני אעזוב את ביתם. הציעה לי ללכת לפומיחובק למשפחת לבנצ'ה פולק אולי הוא יעזור לי למצוא מקום כלשהו. ישנתי בעליית הגג של הרפת, פחדו שאישן בבית, כמובן שהיה קר, זה היה חורף 1943.
דקירות הקש לא פגעו בי. ירדתי בסולם מעליית הגג, אכלתי משהו ועזבתי את משפחת קורפוביסקי, הלכתי בתוך שלג עמוק באותה הדרך שבאתי. נעלתי נעליים עם סוליה של עץ והשלג היה נדבק לסוליה שכבות שכבות של שלג.בכל כמה מטרים הייתי צריך להוריד את עקבות השלג הגבוהים.
ייאוש גדול תקף אותי. קיוויתי עכשיו רק שלבנצ'ה פולק שיוכל להציל אותי ולעזור לפתור את המצב שלי. הגעתי לצריפון של לבנצ'ה הוא לא היה בבית. אמרתי לאשתו שאני מוכרח לראות את לבנצ'ה, בינתיים הכניסה אותי לחדר וביקשה לא לצאת ,היות וראש העיר הוא גרמני וגר 50 מטר מהם, בתוך וילה על ידם.
זאת הייתה וילה קטנה אבל יפה של קצין פולני שנעלם בזמן המלחמה. אשתו האלמנה נאלצה לעזוב לטובת הגרמני. השעה הייתה לפנות ערב, אשתו של לבנצ'ה כיבדה אותי בכיבוד קל, והתחילה להציע לי הצעה שאלך לוורשה. בוורשה עוד היו יהודים, אבל ההשמדה הייתה במלוא הקיטור. התחלתי להרגיש לא בנוח ,הסברתי לה שאינני יכול להגיע לוורשה ושיתפסו אותי הגרמנים בדרך ב"מוצלין" על הגשר שמקשר בין השטח המצורף לגרמניה ובין הפרוטקטיד ויהרגו אותי. בעלה התמהמה עד שעה מאוחרת 10 בלילה, הגיע מהעבודה, בראותו אותי הופתע לגמרי, הסברתי לו את מצבי. הקשיב והתחיל לטכס עצה. הלכנו לישון אני לא ישנתי כל הלילה.
קמתי , התרחצתי אכלתי ארוחת בוקר. לבנצ'ה הכין לי פתק ובו כתובים כתובות ושמות של איכרים שמומלץ לפנות אליהם, כדי להתקבל אצלם לעבודה.
הוריד את מעילו, נתן לי ללבוש, נתן לי זוג נעליים גבוהות במצב טוב, נפרדתי ממנו ומאשתו וקצת בפקפוק איחל הצלחה וחזר על אותה אמרה קבועה שלו, ש"אני אעבור הרבה סכנות וקשיים אבל בסוף אצליח להישאר בחיים ונתראה אחרי המלחמה" – אמן.
סגרתי את הדלת ובפנים נפולות, התחלתי ללכת לכיוון הכפרים לפי ההדרכה שלבנצ'ה הסביר לי. חמקתי מן העיירה,כך שמישהו לא יראה אותי.
כל החיים שלי היו תלויים במזל ,איך שיתמזל דרכי. הגורל היה תלוי באם אמצא מקום לעבוד. חשבתי שאוכל להיות אצל לבנצ'ה פולק ,אבל הגורל אכזב אותי ואני עכשיו תלוי בחסדו של איזה איכר נוצרי שבכלל לא מכיר.
הרבה ספקות חדרו לליבי, אם אני בכלל אצליח להתקבל אצל מישהו, או אצטרך לנדוד בשדות וביערות ולחזר על הפתחים ולבקש פיסת לחם או כוס שתייה אצל איזה גוי רחום.
הגעתי לכפר המיועד, מצאתי את האיכר הנ"ל .הסברתי לו ש"שלח אותי לבנצ'ה פולק אלייך לעבודה". שאל אותי :"האם יש לך תעודה?" מכיוון שלפי חוק אסור להלין מישהו זר. צריך תעודת לידה או זהות והוא חייב להודיע לראש ועד הכפר. אמרתי לו שאין ברשותי, אבל אני אביא לו תעודה. נשארתי למיין סוג סלק לפרות ,להוציא את הרקובים.הוא הלך באותו זמן לראש ועד הכפר לשאול אם מותר לו להלין אותי. באותו זמן שהוא לא היה, הסתלקתי מן הכפר לכיוון חזרה לכפר ללבו, להשיג תעודת לידה מהחבר שלי זיגמונט פטר.
הגעתי בשעה מאוחרת לפאתי הכפר ,נשכבתי על השלג מול החצר של קורפוביסקי רומן, שכבתי על יד עץ דובדבן מושלג, ובכיליון עיניים חיכיתי אולי מישהו ייצא לחצר. פחדתי להיכנס הביתה .אור חלש בקע מתוך חלון חדר אימו של קורפוביסקי. בתה ידויגה הייתה נוהגת לכתת רגליה אצל חברותיה בערבים הארוכים בחורף. חיכיתי בסבלנות וציפיתי שהיא תחזור לביתה ,ובאמת ראיתי שבשעה 11 בלילה מישהו מתקרב לכיוון שלי .כשהדמות קרבה תיכף זיהיתי שזו היא .הלילה היה בהיר ,ליל ירח. צעקתי בשקט" ידויגה ידויגה!" היא הופתעה והגיעה אליי נבהלה קצת ,אבל הכירה את קולי .הסברתי לה שהייתי אצל אחותה בפומיחובק ולא יכלו לעזור לי ובשביל להתקבל אצל איכר,אני צריך תעודה .
אמרתי לה שנפל לי רעיון ,לבקש מזיגמונט פטר את תעודת הלידה שלו .היא התלהבה מהרעיון והסכימה להיות שליחה, היא תנסה לשכנע אותו .הכניסה אותי לחדר. היא חיה עם אמה בחדר אחד. שתיתי משקה חם ואכלתי. החביאו אותי מאחורי ארון ושם עברתי את הלילה. הייתי סגור בחדר. לא יצאתי כדי שלא לגלות את עצמי כלפי רומן, בנו ואשתו אנטונינה
ידויגה הלכה לזיגמונט והצליחה לשכנע אותו, רק בתנאי שאני אבוא ואשבע לפני המשפחה שאצלה הוא עובד.השבועה היא, שאם אתפס, לא אגלה שהוא נתן לי את התעודה.
אני הלכתי ביקשתי ממנו שייתן לי את התעודה "רק זה יכול להציל אותי!" נשבעתי לפניו ולפניו והאנשים שהוא עובד אצלם, שלא אגלה ,כי אם אתפס בין כך ובין כך יהרגו אותי, ואני אגיד שמצאתי את התעודה וזה יהיה האליבי שלו. הבטחתי לו ,אחרי המלחמה להטיב איתו במשהו כתודה.
כשקיבלתי ביד את התעודה הרגשתי שנולדתי מחדש יותר בטוח ראיתי, סיכויים אפשריים יותר להישאר בחיים.
ידויגה הלכה לחפש בעבורי מקום,באחד הכפרים המרוחקים 15-20 ק"מ מ"ללבו" והיא מצאה מקום אצל משפחה, אישה אלמנה עם 3 ילדות שבעלה החייל נהרג במלחמה.
מזג האוויר נעשה יותר חמים .האביב היה בפתח, השלגים נמסים וגם לי קצת חם בלב.
שמתי את התעודה בכיס שלא תאבד לי ויצאתי לדרך. עברתי דרך העיר "נשלסק", הייתי מלא ביטחון במקרה של ביקורת :"יש לי תעודה שמעידה שאני נוצרי".
נתקלתי ברחוב הראשי בזוג גרמנים מפטרלים עם נשקם על כתפיהם
עברתי קרוב מאוד על ידם, ושום נימה של חשד לא עלה במחשבתם, לחשוד שיהודי צוחק להם בפנים.
לפרק הבא לפרק הקודם לפרק ההנצחה
נפרדתי מלבנצה ומאשתו . לחצתי את ידיהם והודיתי על כך שהחזיקו אותי אצלם וסידרו לי במשפחה שלהם במקום חדש לחיים.
אני הכרתי את הדרך לכפר ל " ללבו " ,הייתי לפחות פעמיים בקיץ בביקור אצל משפחת קורפיבסקי, בלווית גיסתו(אחות אשתו) של לבנצה שמה היה :ידויגה /ראומלדה , היא חיה עם אמא שלה בבית של אחיה, רומן קורפייבסקי.
יצאתי מהבית של לבנצה .אט אט נעלמה השכונה מאחורי. המשכתי ללכת דרך שבילים צרים, עברתי את הגשר של העיירה פומיחובק ,פניתי שמאלה, חציתי את העיירה וכעבור שעה הייתי מחוץ לעיירה.
שדות מכוסים בשלג עבה, גבוה ללא שביל. חיתתי את רגליי בתוך שכבות השלג וכך התרחקתי מהמקום שהתרגלתי אליו ולמשפחת לבנצ'ה.
עברתי כפר אחד ולפני חורשה בעלת צמרות העצים לבנים מהשלג ,רק גזעי העצים בצבע שחור, עומדים ישרים וזקופים ,מזדקרים מתוך האדמה.
נכנסתי לחורשה .כל צעד שלי השמיע רחש מהשלג הנמחץ בפסיעותי.
שקט מוחלט בתוך היער, אין נפש חיה.
פה ושם קופצת ארנבת חצי קפואה ורעבה, מחפשת איזה שיח נמוך שמזדקר ,איזה צמח נקי מעלים ,אכמניות פרא ומכרסמת אותם.
גמעתי ככה כ 5 ק"מ של יער.בלכתי התעופפו בצמרות העצים עורבים עם צרחות מפחידות. העורב היה מסמל מוות.
כפר " ללבו " נראה באופק. עוד היה עליי ללכת כברת דרך. בשדה המכוסה בלבן ושלג רק עצים צעירים היו מכוסים בקש נגד קור, ומסגרת רשת חוטים מגודר נגד כרסום הארנבות.
הגעתי לכפר תשוש ועייף .חצי יום הלכתי . פתחתי את דלתון העץ של הגדר, נכנסתי לחצר,עזרתי עוז ודפקתי בדלת הצריף. נכנסתי לחדר, רומן קורפיבסקי ואנטונינה קיבלו אותי בסדר. היתה להם בת קטנה בשם טרסה .באותו יום לא עשיתי כלום .קיבלתי פינה בחדר אכלתי ארוחת ערב אצל המשפחה החדשה והלכתי לישון.
 |
| רומן קורפייבסקי |
קמתי בבוקר, אכלתי ורומן קורפיבסקי הסביר לי את מבנה המשק :סוס אחד ו- 3 פרות, כמה חזירים, "15 מורג אדמה", כשמונים דונם. בחורף אין מה לעשות, במשק נותנים אוכל לפרות והחזירים ,רק הסוס מופעל לפי הצורך במשק. חוטבים עצים ושוברים את העצים לחתיכות להסקה בבית ולאפות לחם.
הצריף היה מחולק :בחדר אחד גרה אמא של רומן קורפובסקי עם בתה ידביגה. לפי החוק, הבן היורש נותן פרה אחת לאמא .הוא מספק לפרה את כל האוכל ובנוסף נותן לאמא שלו כמות של חיטה שיספיק לה ללחם לכל השנה. זה בעבור הבטחת קיום.
בכליון עיניים חיכיתי לאביב, רציתי לעזור במשק, להצדיק את קיומי במשפחה. השלגים החלו נמסים .פה ושם בצבצו איים בצבע ירוק מתוך השלג. זרמי המים שקשקו בתעלות שנוצרו מהזרמים. כל יום השמש הייתה יותר חמה. השלג נעלם ,השדות היו גלויים, כל חלקה וגידולה .הירק באחו התחיל לצמוח,הפרות יצאו למרעה ,בעזרת הסוס חרשו את האדמה, להכנת זריעת גידולי אביב וקיץ. האביב התחיל במלואו השמש שלחה את קרניה על היקום ,הציפורים צפצפו והעצים לבלבו.
השגת תעודת זהות מזיגמונט פטר
יום רדף יום ,הכל היה מונוטוני:בבוקר הפרות הובלו למרעה,האבסת חזירים ,הסוס לחריש או לשידוד.האיכר יצא לזרוע, האישה לעזרת הבעל בשדה ולבישול בבית.
אני נהניתי מעצי הדובדבנים .בעיקר הם עזרו לי למלא את הקיבה הריקה בין ארוחה לארוחה. עזרתי לחרוש עם הסוס, לשדד, לזרוע תפו"א ובאיסוף תפוחי אדמה. מרעה פרות, נשיאת עצים מהיער הקרוב להסקה ובעיקר לאפיית לחם. בקיץ היו מבשלים עם קש.
הכרתי נער פולני בגילי בשם זיגמונט פטר .הוא עבד אצל משפחה בכפר בשם פוטקובסקי ולדיסלב .הוא היה מוורשה. בגלל המלחמה והרעב בעיר ורשה, הוריו הפצירו בו שילך לעבוד בכפר למחייתו ושיעזור להורים ולמשפחה.
הם היו משפחה מרובת ילדים. תחילה חששתי להכיר מישהו שלא יפרסם בכפר שאני ממוצא יהודי. נמנעתי מלקשור קשרים עם זרים, אבל הוא מצא חן בעיני,
היה גם בודד.
בערבים לא היה לו מה לעשות, אז התיידדתי איתו. הוא ידע קצת לשיר. היינו מטיילים בערבים בשדות האחו היינו נהנים מחברותנו. בקיץ, בערב,היה מנהג של הצעירים, להתאסף על יד תמונת מרים הקדושה. הצעירים היו שרים יחד. גם אני הלכתי עם זיגמונט, הוא היה המגן שלי לכל מקרה שתהיה איזו הפתעה ומישהו ינסה לפגוע בי ,הוא המציל שלי. וככה נוצרו בננו יחסי אמון וחברות. בשכנות למשק של קורפיבסקי ,היה גר שכן בשם וילמובסקי, שונא יהודים ממדרגה ראשונה. אשתו הייתה נוהגת לבקר את אשתו של רומן קורפיבסקי, אנטונינה ,אשר הושפעה כנראה ממנה, וכל פעם הייתה מסבירה לי כמה זה מסוכן לי להיות אצלם. כל הכפר יודע שאני יהודי. בין קורפיבסקי ווילמובסקי היו יחסים מעורערים, הייתה להם ילדה מאומצת שהייתה צועקת בקול רם:" יהודי יהודי!" עליי בכל פעם שהייתה רואה אותי וזה סיכן אותי ,במיוחד כאשר היה עובר ז'נדרם גרמני רכוב על אופניים.
פעם אחת חזרה משפחת קורפיבסקי מאיזה ביקור משפחתי בכפר בסביבה וסיפרה לי שהרגו משפחה פולנית בגלל שהחזיקו נער יהודי. אנטונינה הסבירה לי שאני נמצא בסכנה וגם מסכן את משפחתה ,ואמרה לי לחפש מקום ושאני אעזוב את ביתם. הציעה לי ללכת לפומיחובק למשפחת לבנצ'ה פולק אולי הוא יעזור לי למצוא מקום כלשהו. ישנתי בעליית הגג של הרפת, פחדו שאישן בבית, כמובן שהיה קר, זה היה חורף 1943.
דקירות הקש לא פגעו בי. ירדתי בסולם מעליית הגג, אכלתי משהו ועזבתי את משפחת קורפוביסקי, הלכתי בתוך שלג עמוק באותה הדרך שבאתי. נעלתי נעליים עם סוליה של עץ והשלג היה נדבק לסוליה שכבות שכבות של שלג.בכל כמה מטרים הייתי צריך להוריד את עקבות השלג הגבוהים.
ייאוש גדול תקף אותי. קיוויתי עכשיו רק שלבנצ'ה פולק שיוכל להציל אותי ולעזור לפתור את המצב שלי. הגעתי לצריפון של לבנצ'ה הוא לא היה בבית. אמרתי לאשתו שאני מוכרח לראות את לבנצ'ה, בינתיים הכניסה אותי לחדר וביקשה לא לצאת ,היות וראש העיר הוא גרמני וגר 50 מטר מהם, בתוך וילה על ידם.
זאת הייתה וילה קטנה אבל יפה של קצין פולני שנעלם בזמן המלחמה. אשתו האלמנה נאלצה לעזוב לטובת הגרמני. השעה הייתה לפנות ערב, אשתו של לבנצ'ה כיבדה אותי בכיבוד קל, והתחילה להציע לי הצעה שאלך לוורשה. בוורשה עוד היו יהודים, אבל ההשמדה הייתה במלוא הקיטור. התחלתי להרגיש לא בנוח ,הסברתי לה שאינני יכול להגיע לוורשה ושיתפסו אותי הגרמנים בדרך ב"מוצלין" על הגשר שמקשר בין השטח המצורף לגרמניה ובין הפרוטקטיד ויהרגו אותי. בעלה התמהמה עד שעה מאוחרת 10 בלילה, הגיע מהעבודה, בראותו אותי הופתע לגמרי, הסברתי לו את מצבי. הקשיב והתחיל לטכס עצה. הלכנו לישון אני לא ישנתי כל הלילה.
קמתי , התרחצתי אכלתי ארוחת בוקר. לבנצ'ה הכין לי פתק ובו כתובים כתובות ושמות של איכרים שמומלץ לפנות אליהם, כדי להתקבל אצלם לעבודה.
הוריד את מעילו, נתן לי ללבוש, נתן לי זוג נעליים גבוהות במצב טוב, נפרדתי ממנו ומאשתו וקצת בפקפוק איחל הצלחה וחזר על אותה אמרה קבועה שלו, ש"אני אעבור הרבה סכנות וקשיים אבל בסוף אצליח להישאר בחיים ונתראה אחרי המלחמה" – אמן.
סגרתי את הדלת ובפנים נפולות, התחלתי ללכת לכיוון הכפרים לפי ההדרכה שלבנצ'ה הסביר לי. חמקתי מן העיירה,כך שמישהו לא יראה אותי.
כל החיים שלי היו תלויים במזל ,איך שיתמזל דרכי. הגורל היה תלוי באם אמצא מקום לעבוד. חשבתי שאוכל להיות אצל לבנצ'ה פולק ,אבל הגורל אכזב אותי ואני עכשיו תלוי בחסדו של איזה איכר נוצרי שבכלל לא מכיר.
הרבה ספקות חדרו לליבי, אם אני בכלל אצליח להתקבל אצל מישהו, או אצטרך לנדוד בשדות וביערות ולחזר על הפתחים ולבקש פיסת לחם או כוס שתייה אצל איזה גוי רחום.
הגעתי לכפר המיועד, מצאתי את האיכר הנ"ל .הסברתי לו ש"שלח אותי לבנצ'ה פולק אלייך לעבודה". שאל אותי :"האם יש לך תעודה?" מכיוון שלפי חוק אסור להלין מישהו זר. צריך תעודת לידה או זהות והוא חייב להודיע לראש ועד הכפר. אמרתי לו שאין ברשותי, אבל אני אביא לו תעודה. נשארתי למיין סוג סלק לפרות ,להוציא את הרקובים.הוא הלך באותו זמן לראש ועד הכפר לשאול אם מותר לו להלין אותי. באותו זמן שהוא לא היה, הסתלקתי מן הכפר לכיוון חזרה לכפר ללבו, להשיג תעודת לידה מהחבר שלי זיגמונט פטר.
הגעתי בשעה מאוחרת לפאתי הכפר ,נשכבתי על השלג מול החצר של קורפוביסקי רומן, שכבתי על יד עץ דובדבן מושלג, ובכיליון עיניים חיכיתי אולי מישהו ייצא לחצר. פחדתי להיכנס הביתה .אור חלש בקע מתוך חלון חדר אימו של קורפוביסקי. בתה ידויגה הייתה נוהגת לכתת רגליה אצל חברותיה בערבים הארוכים בחורף. חיכיתי בסבלנות וציפיתי שהיא תחזור לביתה ,ובאמת ראיתי שבשעה 11 בלילה מישהו מתקרב לכיוון שלי .כשהדמות קרבה תיכף זיהיתי שזו היא .הלילה היה בהיר ,ליל ירח. צעקתי בשקט" ידויגה ידויגה!" היא הופתעה והגיעה אליי נבהלה קצת ,אבל הכירה את קולי .הסברתי לה שהייתי אצל אחותה בפומיחובק ולא יכלו לעזור לי ובשביל להתקבל אצל איכר,אני צריך תעודה .
אמרתי לה שנפל לי רעיון ,לבקש מזיגמונט פטר את תעודת הלידה שלו .היא התלהבה מהרעיון והסכימה להיות שליחה, היא תנסה לשכנע אותו .הכניסה אותי לחדר. היא חיה עם אמה בחדר אחד. שתיתי משקה חם ואכלתי. החביאו אותי מאחורי ארון ושם עברתי את הלילה. הייתי סגור בחדר. לא יצאתי כדי שלא לגלות את עצמי כלפי רומן, בנו ואשתו אנטונינה
ידויגה הלכה לזיגמונט והצליחה לשכנע אותו, רק בתנאי שאני אבוא ואשבע לפני המשפחה שאצלה הוא עובד.השבועה היא, שאם אתפס, לא אגלה שהוא נתן לי את התעודה.
אני הלכתי ביקשתי ממנו שייתן לי את התעודה "רק זה יכול להציל אותי!" נשבעתי לפניו ולפניו והאנשים שהוא עובד אצלם, שלא אגלה ,כי אם אתפס בין כך ובין כך יהרגו אותי, ואני אגיד שמצאתי את התעודה וזה יהיה האליבי שלו. הבטחתי לו ,אחרי המלחמה להטיב איתו במשהו כתודה.
כשקיבלתי ביד את התעודה הרגשתי שנולדתי מחדש יותר בטוח ראיתי, סיכויים אפשריים יותר להישאר בחיים.
ידויגה הלכה לחפש בעבורי מקום,באחד הכפרים המרוחקים 15-20 ק"מ מ"ללבו" והיא מצאה מקום אצל משפחה, אישה אלמנה עם 3 ילדות שבעלה החייל נהרג במלחמה.
מזג האוויר נעשה יותר חמים .האביב היה בפתח, השלגים נמסים וגם לי קצת חם בלב.
שמתי את התעודה בכיס שלא תאבד לי ויצאתי לדרך. עברתי דרך העיר "נשלסק", הייתי מלא ביטחון במקרה של ביקורת :"יש לי תעודה שמעידה שאני נוצרי".
נתקלתי ברחוב הראשי בזוג גרמנים מפטרלים עם נשקם על כתפיהם
עברתי קרוב מאוד על ידם, ושום נימה של חשד לא עלה במחשבתם, לחשוד שיהודי צוחק להם בפנים.
פומיחובק-ללבו-נשלסק
לפרק הבא לפרק הקודם לפרק ההנצחה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה