‏הצגת רשומות עם תוויות פנחס רובין. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פנחס רובין. הצג את כל הרשומות

20.5.2013

תמונות ממשפחות אצלם חי בפולין

במשך כל השנים ,היה אבי כותב למשפחות אצלן היה עובד ואשר
נתנו לו מקלט אצלן:
בנשלסק פונדקובסקה רומצה



אנה קורפייבסקה


הרפת בבית אולשבסקי

משפחת זיגמונד פטר

הגשר בפומיחובק

פנדקובסקה רומדה,בית לבנצ'ה


הדלקת נר בבית הכנסת בוורשה,ברח' טוורדה 6



1945 בגרמניה לפני עלייה לארץ

ליד קברי  פולק ומלה

פולק לבנצ'ה ואשתו מלה-יהי  זכרם  ברוך!

קורפייבסקי(אשתו בונתן,ילדיו: ולדק)

משפחת פטר

זיגמונט פטר

















































































תמונות מהווי חייו

התדמית של אבא תמיד היתה תדמית של אדם חזק ולא בכדי,כפי
שהשתקף מעברו שכלל התמודדות אינסופית עם אתגרי הישרדות

לכן, מתוך כבוד והבנה לצדדים הגאים והחזקים, אני מציגה להלן
תמונות מהווי חייו ברוח הדברים:

מהיותו חייל בגולני:





















ליד הבית



בחגיגות היובל למושב נתיב השיירה.

















 



 



יהי זכרך ברוך, אבא!

רחל.


לפרק הקודם   תמונות ממשפחות בפולין אצלן חי(צילם ב-1993)

5.5.2010

יחיעם


עכו היתה בידי הערבים.נהריה היתה מנותקת מהקריות.כעבור חודש,לאחר שהפצעים הגלידו מאי ההצלחה לשלוח סיוע ליחיעם,החלטנו לעלות ליחיעם ברגל.


יום לפני כן,קניתי בקבוק יין,שתיתי עם עוד חבר,קצת השתכרתי,לא יכולתי לישון באוהל.שכבתי תחת עץ אקליפטוס גדול ונרדמתי.בלילה ירד גשם,הגשם עורר אותי מהשכרות.נכנסתי לאוהל,להמשיך בשינה.


בשעה 7:30,נערכה השקמה כללית.אכלנו.אני לקחתי תרמיל קטן,עם חפצים אישיים.נסענו באוטובוס לחיפה.כל הקבוצה נכנסה לנמל,כמטיילים לנהריה בסירות.עברנו את ביקורת האנגלים,סירות המנוע זזו מהנמל.סירת המנוע היתה מחוברת לסירה אחרת בחבל עבה. אני ועוד שלושה מהקבוצה ואחד מפלי"ם,היינו בסירה.הים היה גלי ורוח קרירה נשבה על פנינו.עקפנו את עכו בלב הים.


הערבים היו גם נוהגים לירות על סירות שעברו בקרבת החוף.


כשקרבנו לחוף נהריה,הגלים גברו וגבהו.הוטל עוגן והתחלנו להיטלטל לפי קצב הגלים מעלה ומטה.על חוף נהריה היו תקועים בתוך החול מספר עמודי צנורות עבים.שחיינים טובים,נהריינים מנוסים,ניסו להגיע אלינו עם חבל שהיה קשור לגופם.


אולם הם לא הצליחו.לבסוף בחור אחד מהקבוצה שלנו ליפף חבל על גופו והצליח להגיע לחוף.את החבל קשרו לצינור שעל החוף ומתחו אותו .היו צריכים להביא לנו בעזרת החבל סירת גומי,כדי שנוכל לעלות לחוף.


הגלים המשיכו לעלות ולרדת וחבל הסירה הנגררת שבה הייתי,התמתח בהגיע גל אל הסירה.איש הפלי"ם שאל אם אנו יודעים לשחות ,אמרנו שלא.


כעבור כמה גלים,החבל נקרע,הסירה הזדקרה כלפי מעלה והועפנו לכיוון החוף.נפלנו לתוך הים במרחק 5 מטר מהחוף.אחד שנפל,משינו מן המים,מעולף מעט.קיבל כמה סטירות על שני צידי פניו ע"י חובשת,בכדי שיתאושש.


לאחר עבודה מאומצת להביא את כל הקבוצה על גבי סירות,להגיע לחוף מבטחים,התארגנו והלכנו לאכול במסעדה אצל פייבלמן בשדרות הגעתון פינת וייצמן.


למשרד הבטחון היה הסדר עם פייבלמן,בזמן המלחמה.


הלכנו ברגל לקיבוץ עברון,תפסנו תנומה,לפנות ערב ישבנו בגורן הקיבוץ.אח"כ ירדנו לאכול ארוחת ערב אצל פייבלמן.לאחר האוכל הלכנו למחנה צבאי קטן,ליד בית הקברות בנהריה,הצטיידנו בנשק ותחמושת והצטרפנו לשתי פלוגות צבא שעמדו ללוות אותנו ולהבטיח את הצטרפותנו לקיבוץ יחיעם.הלכנו בטור עורפי בכביש הראשי לכיוון מושב רגבה.צורת ההליכה היתה חלק מצד שמאל וחלק מצד ימין.עברנו לאורך הכביש הפנימי של היישוב.

תוספת שלי:
מאחר ואין בידי כרגע עוד פרטים על המשך ההגעה ליחיעם,אני משערת שהם הלכו לאורך נחל יחיעם,בין גבעות ושדות,ובסופו של דבר התיישבו בקיבוץ. לפחות לגבי אבי,ידוע לי שחי בקיבוץ יחיעם זמן מסויים.

תוספת שלי:

בשנת 1951,נישא להלה רייזר, אותה הכיר בבית היתומים בפלדפינג.

תמונות מתקופת הצבא ומיחיעם:



































לפרק הבא      הפרק הקודם      לפרק ההנצחה      תמונות    ENGLISH

עתלית ורמת-השופט


האוכל באוניה התחיל להיגמר ,בעיקר המים לשתיה. מי השתייה היו במנות קצובות. אני זוכר היה "טנקר" מים מתוקים והברז שלו קצת טפטף. עמדנו בתור כדי להשיג טיפת מים נוספת.


על גבי הסיפון שמו ברזנט כדי שנוכל לשהות ביום על גבי הסיפון.


האנגלים היו מסיירים עם מטוסים ומחפשים אוניות שנראו להם חשודות בהובלת עולים לארץ. כשהתקרבנו לחופי הארץ, ראינו בעיקר בלילה את אורות הר הכרמל. תצפית ימית שהיתה על הכרמל.


היה עלינו לרדת באיזה חוף שהאנגלים לא יתפסו אותנו. התקרבנו לחוף וגם חזרנו ללב הים ,לפי הוראות הממונים על העלייה הבלתי חוקית, אבל בסופו של דבר,התגלינו ע"י סיור של מטוס אנגלי.


בבוקר ,כעבור שעתיים הגיעו שתי משחתות בריטיות והתקרבו לאוניה שלנו. האנגלים קרבו את המשחתות לדפנות האוניה שלנו ,קפצו מהמשחתת עם מקלות בידיהם והחל קרב פנים אל פנים בינינו.


הנפנו דגל ישראל על תורן האוניה ותלו כרזה על האוניה ואת שמה, שמה היה "תל חי" .ההתנגדות שלנו התבטאה בהשלכת  קופסאות פח ופרודוקטים ריקים.


כעבור שעתיים האנגלים השתלטו כליל על האוניה. אנשי הצוות התערבבו בין העולים, כמו כן הקפטן והאחראי עלינו.


האנגלים גררו אותנו לנמל חיפה ,הורידו אותנו ממנה.הועלנו על אוטובוסים והגענו למחנה העולים עתלית.


בזמן שעלינו על האוטובוסים, רכבים משוריינים רבים וחיילים אנגלים על נשקם המכוונים מולנו סבבו אותנו,וכך הובלנו למחנה עתלית. רק יהודי ארץ ישראל זרקו לנו תפוזים דרך החלונות לתוך האוטובוסים.


במחנה עתלית שהיתי במשך שבועיים.שיניתי את גילי בשנה,לגיל צעיר יותר,בכדי להתקבל לחברת נוער עם יתר החברה בקיבוץ רמת השופט.

















בתוך המחנה היו שוטרים אנגלים, ערבים ויהודים קראו להם כופרים הלכו עם כובעים שחורים עם צ'ופ,


צולמנו עם מספר על החזה כמו עבריינים, אבל כשהגיע התור לפי המכסה שוחררנו. מטעם הקיבוץ, בא מדריך בשם יעקב דרור.הוא היה מדריך חברתי וגם מורה. היה שמאלני חריף והאמין בקומוניזם. היה נואם טוב אבל גם חברותי. באותו עת שהגענו לקיבוץ, אשתו הייתה בהיריון .זה היה בנם הראשון והוא לימים ,נהרג בשרותו הצבאי.


נהנינו להיות בחברת הנוער .טיילנו מספר טיולים בארץ, השתתפנו בניקוי תחמושת ישנה בסתר ,התאמנו בנשק ע"י המדריכים מהפלמ"ח פלוגות מחץ.


קיבלתי רובה קרבין איטלקי,כשהייתי יוצא עם כבשים למרעה ,להגנה עצמית. היה לי מקרה מדהים צבוע התנפל על הכבשים הספקתי להרוג אותו ממרחק של 5-6 מטר ממני.

החיים ברמת השופט,שיירת יחיעם


היינו עושים אימוני שדה ,א"ש ללא נשק. קרו מקרים שערבים מרחוק היו יורים עלינו. אח"כ קיבלתי אקדח צ'כי 7.65 מ"מ עם נרתיק ושני רימוני יד כך הייתי מצויד היות והסתובבתי עם עדר בהרי אפריים, בין קיבוץ רמת השופט לבין קיבוץ הזורע. בשנת 46-47 עלה קיבוץ גל-עד להתיישבות.


ערבים התקיפו את המתיישבים. חברי קיבוץ רמת השופט נסעו במשאיות עם מקלות, הצטרפתי אליהם לעזור להדוף את הערבים התוקפים. אח"כ שמרנו עם מקלות בתצפית בכל מיני רכסים,למקרה של תנועה חשודה של ערבים באזור. קיבוץ משמר העמק הותקף ע"י קאוג'י מג'נין .הצטרפתי להגנה לעזרת המשק. בקיבוצים בנו משוריינים עם שתי שכבות חצץ נגד כדורים.


הייתי מצטרף לליווי אבטחת רכב ישראלי. פעם הפלמ"ח הביאו לדיר הכבשים מספר ערבים ,קשרו אותם באחת הפינות של הדיר וגם את עיניהם קשרו, כעבור כמה ימים סילקו אותם או חיסלו אותם.


בזמן ההוא היה מתח גם בין האנגלים ואצ"ל ולח"י ארגונים שלנו נגד הבריטים.


בתאריך 29/11/47 ,הייתה הכרזה על קום המדינה ואז כל ארצות ערב פתחו במתקפה כללית עלינו.


הגרעין שלנו החליט להצטרף לקיבוץ יחיעם.


עברנו לגור בקריית חיים, היה לנו מחנה אוהלים. כל אחד עבד באיזה מקום, אני עבדתי בנמל חיפה, היה לי אישור כניסה לנמל. עבדתי בעיקר בעבודות פריקת סחורות שונות מבטן האוניות.


הייתי נוסע בשעה 6:30 באוטובוס,במחיר 5 אגורות .בחזרה הייתי נוסע בדרך כלל בטרמפ וכך חסכתי 5 אגורות. זה היה מחיר כרטיס קולנוע בקריה. בשלושה ימי חסכון יכולתי לקנות בקבוק יין ,שהייתי קונה בקפה על יד בנק לאומי שליד הכביש הראשי בקריה.


הייתי שותה עם עוד חבר ולקינוח משיג סנדוויצ'ים מהמטבח שלנו.


פעם עבדנו קבוצה בסבלות שקים של מאה ק"ג, העמסנו על מכוניות. בסוף היום חבר אחד ישראל כספי, לקח שק של 100 ק"ג סוכר על הגב והתחיל ללכת ברגל ממחסן הזרע היום, בכביש על יד חיפה עד הקריה. אבל כמובן בעזרתנו עד לצ'ק פוסט. בצ'ק פוסט הגיע משוריין שלנו ולקח אותנו למאהל.


יום אחד בערב הודיעו לנו שלא הולכים לעבודה, מכינים שיירת משאיות עם מזון לקיבוץ יחיעם. למחרת עבדנו כל היום בהעמסת מצרכי מזון. העמסנו מספר משאיות בסוכר, קמח וכו'. אני לא נסעתי בשיירה זו, המשכתי לעבוד בנמל. השיירה לא הצליחה להגיע, הגיעו עד צומת כברי, שם הותקפו ע"י המוני ערבים מתפרעים,ששרפו מכונית, הרגו 49 מטובי לוחמי הקריות. ליחיעם הגיע רק המשוריין הפורץ הראשון, הקבוצה שלנו היה לה מזל, הם נסעו בתוך המשוריין האחרון, הצליחו להימלט מהמשוריין לשדות לכיוון נהריה על יד קיבוץ סער היום.


חצי שנה סבלו החברה מקוצים שחדרו לגופם בזמן הבריחה. במקום בו ברחו היו שיחי סברס לכל אורך הכביש. הם הגיעו חזרה לקריה, למאהל.


בסירות עקפו את עכו בלב ים.



לפרק הבא        לפרק הקודם        לפרק ההנצחה

במנזר סנט.אוטיליה שהפך לבית חולים

בצ'כוסלובקיה



בהמשך הנסיעה נעצרנו באחד המקומות הרוסיים,לא נתנו להמשיך לכיוון האמריקאי,לכיוון גרמניה ,לאיזור האמריקאי .לאחר מלחמת העולם השנייה, עם כניעת גרמניה הנאצית, ארבע המעצמות הגדולות שנלחמו נגד הגרמנים חילקו את גרמניה וגרורותיה לארבע אזורים: אמריקאי, רוסי, אנגלי וצרפתי.
הרוסים עצרו את שיירת הרכבת לביקורת. חשדו שאנחנו יהודים פולנים ורוסיים,ולא כפי שהיה כתוב על שלטי הקרונות שאלה יהודים איטלקיים, יוונים וכדומה. הרכבת עמדה בצד,על אחד המסלולים,כדי לא להפריע לתנועת הרכבות הסדירה.


קיבלנו איזו ארוחה קלה לפני שהחשיך .גמרנו לאכול ,סידרנו בתוך קרון הרכבת התפרשות כללית על גבי שמיכות ללינת לילה בקרון. היה איתנו מדריך אחד שידע רוסית יותר טוב מהחיילים הרוסיים. הוא היה מורה בתיכון בזמן המלחמה ברוסיה. היה ציוני שרוף וכל רצונו היה לעלות לארץ, וגם להביא אותנו לישראל. היינו כ 60 ילדים, נערים ונערות בקרון, חלקנו היה בגילאי 15-16 ו 17-18 היתר היו מתחת לגיל 15 שנה. באמצע הלילה חייל רוסי נכנס לקרון שלנו והתחיל לפשפש בחפצים שלנו ובעיקר בין חפצי הנערות.


הנערות התנגדו לחיטוטים בחפציהן. המדריך שלנו התעצבן והתחילו לקלל אחד את השני. הגידופים הגיעו כמעט למכות .החייל רצה להוריד את המדריך מהקרון. אנחנו התנגדנו לו ולא אפשרנו לחייל הרוסי לעצור את המדריך.


הוצאנו את החייל בדחיפות מחוץ לקרון ,המדריך כינס את כל הנערים והנערות והסביר לנו שהוא הולך להסתלק מהמקום לפנות בוקר. הוא פחד שהרוסים יעצרו אותו בבוקר. הוא הציע לבוגרים שביננו ,למי שרוצה לברוח,שיתחלקו לקבוצות קטנות כדי להגיע לרחוב יוזפה 7 לקהילה היהודית. המדריך ברח מהקרון. שתי הקבוצות של 6-7 חברה הסתננו מהקרון. הסתלקנו מאזור התחנה והתחלנו לנוע לכיוון עיר הבירה של צ'כוסלובקיה- פרגה. הלכנו בכבישים לפי החיצים שהיו מסומנים לאורך הכבישים. המרחק היה 50 ק"מ מפרג.


היינו כבר כ 20 ק"מ מתחנת הקרון. עברנו תחנת דואר על יד הכביש והמשכנו לכיוון פרגה. היינו כבר איזה 2 ק"מ מתחנת הדואר . אחד מתחנת הדואר רכוב על גבי אופניים ,עם סרט אדום על השרוול, עצר אותנו ואמר לנו להתלוות אליו לתחנת הדואר.


הוא חשד בנו שאנחנו מהשיירה מהקרון שברחנו.


כנראה הרוסים הודיעו לכל התחנות הממשלתיות שאם יראו קבוצה או בודדים חשודים, יבדקו אותם ויעצרו אותם. למזלנו עבר חייל רכוב על אופנוע, עצר על ידנו, שמע את הויכוח בננו ובין איש הדואר. החייל התערב לטובתנו ושכנע את הקומוניסט שאנחנו ילדים מסכנים חוזרים ממחנה השמדה גרמני ונוסעים לפולין. הקומוניסט עזב אותנו. הודינו לחייל האלמוני. המשכנו ללכת, הגענו לאיזו עיירה קטנה, שני בלשים צ'כים על אופניים עצרו אותנו שאלו לאן רוצים להגיע.


ענינו:"לפרגה" ,וביקשנו שיסבירו לנו איך להגיע לתחנת הרכבת. כבר היה חושך היינו עייפים. החלטנו לקחת סיכון ולפנות למנהל הרכבת שיאפשר לנו בלי כסף להגיע לפרגה.


קיבלנו ליווי ע"י 2 הבלשים עד לתחנה. בתחנה נפגשנו עם קצין ברכבת והוא סידר לנו נסיעה ברכבת ללא תשלום. הגענו ב 11 בלילה לפרגה. לא ידענו איפה זה רחוב יוזסופה מס' 7. החלטנו לשבת על הספסלים מחוץ לתחנת הרכבת .בשעה 1 בלילה נעשה לנו קר ,החלטנו להיכנס לתוך אולם התחנה .שם נתפסנו ע"י שומר התחנה שלקח אותנו למעצר לילי. ישבנו כל הלילה במדרגות לקומה. המקום היה סגור עם דלת ברזל ומנעול.

בשעה 8,9 בבוקר נקראנו ע"י קצין תחנת הרכבת. נתנו לנו תלושי אוכל לצלב האדום .היו מחלקים לכל מיני המהגרים ובעיקר לפליטים שהשתחררו ממחנות ריכוז ועבודה. אנחנו הגענו לרחוב יוזסופה 7 לקהילה היהודית.


סיפרנו את הסיפור שאנחנו אלה מהרכבת שנעצרו ע"י הרוסים. איש אחד לקח אותנו לבניין ששם היו הרבה יהודים מכל מיני מקומות והיו מטופלים ע"י יהודים שטיפלו בענייני העלייה לישראל. בפרגה הצ'כית לא היה אוכל .קיבלנו כמה קורונה צ'כים לצורך קיום. אני הלכתי למסעדה לאכול .אפשר היה רק להשיג מרק ולביבה. בירה היתה חינם. בנוסף הלכתי לכנסיה של נוצרים, גם שם חילקו אוכל בעיקר צלחות מרק.


אחר כך הופיע המדריך שהציע לנו לברוח מהרכבת והוא עזב מהר את פרג לישראל. היינו שבועיים בפרגה הצ'כית, קצת טיילנו זו עיר יפה מאוד. בערבים ראינו כמה סרטים מצחיקים בעיקר של השחקן צ'רלי צ'פלין .


ראינו את הסרט המפורסם שלו "זמנים מודרניים", איך הוא אוכל נעליים גם אנחנו כמעט עשינו אותו דבר. באחד הבקרים הודיעו לנו "נוסעים ברכבת לגרמניה ".ארזנו את הדברים האישיים המעטים והלכנו לתחנת הרכבת של פרגה.


נסענו ברכבת נוסעים מספר ק"מ, אחר כך הועברנו לרכבת משא והמשכנו לנסוע. התרוצצנו על גבי פסי הרכבת כשבועיים היינו מבולבלים מכיווני הנסיעה. נסענו לדרומה של צ'כיה ובחזרה לא זוכר בדיוק איך הגענו לגרמניה לתחנת "מינכן" .


הועברנו לחוה חקלאית גרמנית שהייתה מנוהלת ע"י כמרים ואחיות רחמניות גם היה שם בית חולים בשם "סנט-אוטיליה". בזמן המלחמה בית החולים היה מיועד לחיילים גרמניים פצועים, וכשאנחנו באנו היה תפוס ע"י יהודים חולים ומבוגרים ששרדו ממחנות הריכוז.למעשה סנט-אוטיליה הינו מנזר ששימש זמנית כבית חולים.


 היינו אז קבוצה כ 50 ילדים, נערים ונערות, חיפשנו מחלקה אחת, אחיות רחמניות גרמניות היו מטפלות בנו, היינו נחשבים כחולים,עשינו חיים שם: אוכל היה בשפע , טיפול רפואי, רופאים גרמניים צבאיים בתלבושתם הצבאית בלי סמלים נאציים. עם סמל חדש על הכובע. הם היו מטפלים בנו.


בבית החולים המאולתר במנזר saint-ottilie סנטוטיליה,לקראת עליה לארץ ישראל


אני אהבתי התעמלות והייתי משחק כדורגל היה שם מגרש גדול .הרכבנו קבוצות בינינו ורוב הזמן בילינו במגרש הכדורגל. בצד של המגרש הייתה ערימה עצומה של גבס לרגליים וידיים של הצבא הגרמני.


פעם אחת בחוזרי מהמגרש לבניין המחלקה ,עברתי פסי רכבת. בתחנת הרכבת, עמדו איזה עשרים שלושים גרמנים. הם צעקו עליי למה אני עובר את הפסים כשהרכבת מתקרבת, ואני באופן ספונטני פתחתי פה והתחלתי לגדף אותם בקללות בגרמנית ,מה שידעתי צעקתי לעברם. "פאפלוכתא" דוישן" "היטלר-קפוט".


עשיתי שערורייה גדולה. הגרמנים צלצלו למשטרה והביאו מ.פ אמריקאים,מהמשטרה האמריקאית שהיתה אחראית על האזור הזה.


הגיע ג'יפ עם 2 מ.פ ורצו לקחת אותי לחקירה. כמובן התנגדתי קיללתי "יופ תווי אמריקונסקי ארמי" קיללתי את הצבא האמריקאי. בשביל להרגיע אותי מ.פ אחד ירה ירייה מעל ראשי ואז לקחו אותי לג'יפ והגעתי לנקודת משטרה. לקחו ממני פרטים ושחררו אותי בהתערבות המדריכים שלנו.


לכמה מהם היו חממות, היינו חודרים לתוכם ומוציאים כל מיני גידולים.


היה כומר אחד גרמני שידע עברית על בוריה וזה היה מפליא אותנו. היינו בבית חולים "סנט.אוטיליה" במשך שלושה חודשים בבית הבראה "נגמן".


העבירו אותנו לעיר בשם "פלדופינג" ,שם היינו נוהגים לשחק כדורגל עם נוער גרמני. היינו בועטים בהם ברגליים במתכוון הם קיבלו את זה באופן ספורטיבי הבינו שמגיע להם .גם שיחקנו נגד אנגלים כדורגל. פעם שיחקנו נגד חיילים אנגליים צנחנים (כלניות – הם היו ידועים לשמצה בארץ) אני זוכר שחקן אחד נתן דחיפה לאנגלי והוא נפל על גבי עמוד חשמל שהיה במגרש המסדרים במחנה ההשמדה " ברגן בלזן".היה גם מקרה שאחד הנערים תפס אותו בגרונו סתם לשם נקמה. וגם היו מקרים שחברה ,שהיו פרטיזנים ביערות רוסיה ונלחמו נגד הגרמנים ניצלו את היותם בגרמניה: היו נוסעים ברכבות והיו משליכים גרמנים מהקרונות לשם הנקמה.


מתוך קבוצה של 50-60 ,12 קיבלו הודעה על תזוזה לכיוון ישראל. גם אני הייתי בתוכם. זה היה בחורף קר.


בערב כל חברי קיבוץ "מעפילים" שהדריכו בסנט.אוטיליה,קראו לקבוצה שלנו, עשו מסיבת פרידה יפהוהודיעו לנו שאנחנו החלוצים, אנחנו הגרעין הראשון שיתנחל באיזה שהוא מקום בארץ ישראל . זה צריך להיות מקום שבו יתר החברים יגיעו במשך הזמן להתיישב במקום. לא ראינו שום צורת חיים אחרת, רק הקיבוץ נראה אידיאלי בשבילנו כקבוצה מגובשת לחיים חדשים בא"י.

 
לפרק הבא      הפרק הקודם     לפרק ההנצחה

חיפוש בהריסות,בית היתומים ומעבר לצ'כוסלובקיה

חיפוש בהריסות

חשמליות היו הפוכות ,משוריינים שרופים. ברזלים מההבתים ההרוסים בלטו. מלא לבנים מפוזרות,צריך היה להיזהר בהליכה כדי שלא לקבל נקע ברגל.


זכרתי טוב את הרחובות.


הגעתי לככגזיבורסקי ,כנסיה עצומה שנשארה שלמה. לעומת זאת בית הכנסת ורזה 4 ,היה שרוף, בטורדה 6, היה בית כנסת גדול קראו לו "נוזיק-שיל", נשאר פחות או יותר שלם בין ההריסות.


המשכתי עד טברדה ,24 זה היה הבית שבו אנחנו גרנו.


אין זכר לכלום הכל שלדי בנין שרופים. לא רואים נפש חיה. הלכתי עוד קצת לרחוב צפלה , שם גרה דודה, הכל שרוף אין מה לחפש!


עדיין היה שלג ברחובות .מרחוק ראיתי דמות מתקרבת לכיוון שלי, החלטתי לחכות ולראות מי זה. זה היה יהודי מורשה שבא לחפש כמוני משפחה.


הוא התחבא ברוסיה. יחד איתו הלכתי לרחוב טרגובה 46-60,שם היה מרכז קהילה יהודית.


מצאתי מקום ,לנו(ישנו שם) בתחום הקהילה, היה לה בניין ריק בשביל היהודים שנדדו וחיפשו קרובים.


למחרת הלכתי עוד פעם לחפש ברחובות אחרים היכן שגרו דודים ובני דודים. ברחוב נלבקי 38 היה גר דוד אח של אבא. הכל היה הרוס ושרוף בכל מקום בו חיפשתי הכל מושמד טוטלי.


לאחר הסיור הזה הבנתי שאין מה לחפש יותר. חזרתי לקהילה היהודית ורציתי להירשם .ואולי הם יודעים משהו על הקרובים. מסרתי כתובת מגורים לפני המלחמה שמות,שמות הורם,אחים ואת שמי.


אבל בזמן הרישום פקידה אחת לא רצתה לרשום אותי. היא חשבה שאני לא יהודי. היא קראה לאיזה יהודי לבוש מדי צבא פולני וביקשה ממנו לבדוק אותי אם אני נימול. החייל אישר את יהדותי בסימן עם הראש.


הפקידה רשמה את כל הפרטים שלי וניסתה לחפש ברשימות שהיו לפני, לא מצאה כלום. מאוד נעלבתי על זה שלא האמינו לי שאני יהודי, כמה פעמים נתפסתי ע"י הגרמנים והם לא חשבו על הרעיון הזה. היו מקרים שילדים פולנים התחזו ליהודים, בשביל לקבל עזרה חומרית מהקהילה היהודית.


חשבתי לחזור לכפר ללבוי ,למשפחת קורפייבסקי וגם להיפגש עם זיגמונד פטר כמו שקבענו ,אבל הגורל רצה אחרת.


בלכתי ברחוב ראיתי בחור לבוש בגדי צבא רוסים, התידדתי איתו. היה ברוסיה בקונסומול – גדנ"ע רוסי. הוריו מוורשה,הוא לא מצא אף אחד ורצה לנסוע לישראל ועזר לי להיכנס לבית יתומים.

בית היתומים "חושויב"


מרכזי הקהילות היהודיות הקימו בתי ילדים. אספו ילדים ,בעיקר יתומים שחיו בכפרים, שחיו כנוצרים, כאלה שהסתתרו בכל מיני מחבואים או שחזרו מרוסיה וגם ממחנות ההשמדה.


אני נרשמתי בורשה אצל אנטק צוקרמן. מנהיג מרד גטו ורשה . הוא היה מכוון ילדים לבתי יתומים. התקבלתי ונשלחתי לעיר בשם "חושוב" ,על יד קלוביץ". היה לי חבר, הניק מונדייבסקי שהתגורר אחר כך בכפר סבא (נפטר כבר).


הוא הציע לי כשהתרוצצתי איתו, לעלות לארץ. בבית היתומים בחוישוב היו לנו בעיקר מדריכות. לימדו אותנו קצת חשבון, כתיב והתחלנו ללמוד מקצועות. בילינו יחסית היה טוב בבית היתומים.


פעם נסעתי עם אבעק פייגנבלט חבר שהיה אז איתי ,לורשה . כסף לא היה לנו, השגנו בצלב האדום סכום כסף קטן לדרך. בגלל צפיפות רבה ליד הדלת,נכנסתי בכח דרך החלונות לאחד הקרונות .נכנסתי לתא של הקרון התישבנו היה כבר חושך, זו נסיעה של 400 ק"מ כל הלילה עד ורשה.


היינו לבושים בגדי צבא בריטיים בצבע ירוק ,אותם קיבלנו מתנה מה"ג'וינט" האמריקאי.


בתא הקרון ישב קצין רוסי וכמה נשים. כעבור כשעתיים נכנס קצין פולני ודרש שאני אקום ממקום הישיבה, הוא טען שזה מקום שמור שהוא הזמין. הקצין הרוסי החל בויכוח קולני עם הקצין הפולני , אך הוא הקים אותי באמצע הלילה ממקומי. הקצין הרוסי לא נתן לי לקום, שלא אפנה מקומי. התחילו קללות עסיסיות בין שני הקצינים.


בין שני העמים היו אי הבנות ובכל הזדמנות ניצלו את זה והטיחו אחד נגד השני גידופים שונים והאשמות שונות לגבי מה שנוגע לענין מלחמת העולם השנייה.


לבסוף הקצין הפולני עזב את התא. אבעק פויגנבלט ידע אוקראינית והצליח לדבר ברוסית עם הקצין. בבוקר הגענו לורשה. כל אחד מאיתנו לקח מזוודה מהיד של הקצין הרוסי, עזרנו לו לשאת אותן עד לאן שהוא היה צריך להגיע בורשה.


אנחנו המשכנו הלאה ,היינו בקהילה היהודית ,חיפשנו קרובים לא מצאנו. אבעק פויגנבלט הציע לנסוע לעיירה בשם "מלווה",100 ק"מ מורשה. הגענו לתחנת נשלסק ,ירדנו. אני החלטתי לבקר אצל משפחת אולישבסקי בכפר פוינקי-דוילנה. באתי, והודיתי להם על שהייתי אצלם בזמן המלחמה .לא גיליתי שאני יהודי אולי התלבושת רמזה להם משהו.

עזיבת בית היתומים ומעבר לצ'כוסלובקיה


המשכנו עד צ'חנוב .ירדנו מהרכבת הגענו למקום בו היו גרים הקרובים של ההורים ,משפחת באומגרט. היה להם בית פרטי וכמה דונם אדמה במרכז העיירה. הם לא היו, הבית היה תפוס ע"י מישהו.


ישנתי כל הלילה על גבי שולחן בתוך בניין משטרה ,שהיה בשכנות לבית באומגרט.


בבוקר המשכנו ,הגענו עד לעיירה "מלווה". נסענו על גבי קרון רכבת מסחרי, גשר גדול היה מונח על גבי שלוש קרונות ואנחנו ישבנו על אחד הרלסים של הגשר. ב"מלווה" אבעק חיפש קרובים. מצא סבא זקן, נפרד ממנו וחזרנו שוב לחושויוב, לבית היתומים. לפני עזיבתנו את פולין עשינו ביקור אחרון בורשה חיפשנו קרובים כולנו רצינו להיות בטוחים שלא משאירים מישהו מהמשפחה ,שלא נצטער יותר מאוחר שלא חיפשנו מספיק.


הנסיעה הייתה הכרחית מבחינה פסיכולוגית, להשתחרר מהמחשבה וההשערה שמישהו חיפש אותנו. ביקרנו בקהילה היהודית בורשה אני,ארנר ישראל,מונד'ייבסקי ואבעק ועוד הרבה חברה .


חזרנו בלי למצוא אף אחד. היה לי חבר שקראו לו אולק מונקר .אחיו שירת בצבא הרוסי האדום מצאתי את אולק בחושיוב הוא ידע לנגן על כינור. ערב אחד הנעים לנו עם הכינור, אולק נשאר בפולניה ביקר ברוסיה אצל אחיו, וחזר .לימים ראיתיו ב 1950 בארץ, בחיפה ברחוב הרצל פעם אחת. קשקשנו .אולי נסע לארצות הברית.הוא היה חבר קרוב מאוד וטוב שלי יש לי תמונה זו הוכחה.


בחודש אוגוסט, בחופשת בית הספר יצאנו את בית היתומים כאילו לטיול חופשה, הגענו לתחנת אושוויץ. ברכבת ישבנו במרכז ושמחנו ושרנו כמובן בפולנית. ירדנו באושוויץ מהרכבת, הלכנו קצת ברגל. קיבלנו בניין למגורים זמניים.


ראינו שם את התנורים ואת תאי הגזים ואת כל מחנה ההשמדה. לא האמנתי שכך השמידו אותנו. היינו שבועיים באושוויץ שם התארגנו 800-1000 יהודים ליציאה מפולניה.


לברוח מפולין, לא קל: יש ביקורת על הגבול. חילקו אותנו לקרונות ועל כל קרון היה שלט מאיזה מוצא היהודים . היו שלטים: איטליה, יוון, הונגריה, רומניה כל מיני ארצות רק לא פולין. מחקנו מסמכים פולניים וכתב מאחורי תמונות שלחייל הפולני לא יהיה במה לחשוד, הצלחנו לעבור את הגבול לצ'כוסלובקיה.


לפרק הבא    הפרק הקודם    לפרק ההנצחה


אצל משפחת מזורק ונסיגת הגרמנים

אצל משפחת מזורק

יצאתי בבוקר, התלבשתי באופן הכי חם שאפשר, זה היה בשנת 1944,בדצמבר קר ומושלג.


הלכתי ברגל כעשר,שנים-עשר ק"מ,בתוך שלג נעול בנעליים עם סוליה מעץ ,שגורמת להדבקת שכבת עקב על שכבת עקב. הליכה קשה ומייגעת .מחוץ לבגדים קר ,בפנים הגוף חם עד מזיע וזה מסוכן. אפשר כך מהר להתקרר ולחלות.


היה לי גם פחד שמה יגרשו אותי הגרמנים מהחצר ולא יתנו לי להיכנס או לבדוק בבית. באתי בשליחות של בעל הבית ואני צריך למסור לו על המתרחש בכל.


אזרתי עוז, נכנסתי .בתחילה הסתובבתי ברפת, ראיתי את הפרות ושמחתי שעוד לא שחטו אותן,את החזירים בחלקם חיסלו, את הצעירים שביניהם האכילו בשאריות אוכל שונות חציר וקש היו בשפע בגורן מאסיף של שדות התבואה.


נכנסתי לבית אמרתי שלום בפולנית. האוקראיניות ענו, הגרמנים זכרו אותי,חשבו שאני מבני משפחת המגורשים.


עברתי דרך חדרון קטן לעליית הגג לבדוק רתמות חדשות של סוסים.


אולישבסקי היה רותם ברתמות אלה את הסוסים בימי ראשון וחגים או אירועים משפחתיים .בדקתי זרעים שונים חיטה ועוד, חפצים שונים. כשירדתי ראיתי שק מלא נעליים צבאיות גבוהות .לקחתי זוג אחד של נעליים והחבאתי מאחורי המעיל וכך יצאתי מהבית לחצר.


שמתי את פניי לכיוון החלק העליון של הכפר למשפחת מזורק. ביררתי אם מוכנים לקבל אותי אליהם. האישה הסכימה .היא הייתה קתולית טובה בת 50,בעלה היה חולני ,לא מסוגל לשום עבודה .להם היתה בת בגיל 18-20,לא עזרה במשק ובן בן 12 שובב גדול. היא לא יכלה להתגבר על תעלוליו השונים, אני הייתי מתאים לה: יכולתי לטפל בסוס, בפרה ובשדות שהיו לה. קבעתי איתה ש"אני הולך לאולישבסקי למסור לו על מצב המבנים שלו ומשק החי ואני אודיע לו שאני עובר אליכם ".בינתיים ישנתי לילה אחד אצל מזורק, קמתי בבוקר, נעלתי זוג נעליים מעור שסחבתי מהגרמנים וההליכה הייתה קלה מאוד בנעליים החדשות.


הגעתי, סיפרתי לאולשבסקי, נפרדתי ממנו, ומשפחתו רק ביקשה ממני במידה ואני אוכל ,להשגיח על משקו ולהודיע לו אם קורה משהו. הבטחתי לו לקיים בקשתו והגעתי למשפחת מזורק.


חדר אחד גדול הייה תפוס ע"י הגרמנים ועוד שני חדרים נותרו לנו.


מזורק היה חולה בחורף כשהיה קר היה מרטיב את מיטתו. לפעמים בנו היה ישן איתו אבל כשהבן הרגיש שאבא שלו הרטיב קצת , היה צורח ובורח למיטת אמו שישנה עם בתה.


אני כל ערב הייתי מביא אלומת קש חדשה, פורס אותה על גבי הרצפה שם מצעים וסדין. בבוקר הייתי אוסף את הקש ונותן לאכול לפרות ולסוס ובערב מביא אלומה חדשה וכך בכל יום.


רק לפעמים היה ריב גדול בלילה בגלל שהזקן הרטיב, אז הבן רב גם עם אחותו והוא נשאר ללון עם אימו. הבת השנייה ישנה בחלק מצע קש שאני שמתי .לפעמים הגרמנים צעקו בלילה עליהם שיתנו לישון ואני נורא פחדתי ושמרתי על שלום בית. היו 3 מקלטים על יד הבית ,שהגרמנים עשו. החזיקו בהם ציוד אלחוטי. בבית השכן היה גנרל עם כמה קצינים פעם בבוקר נכנס רב סמל גרמני, העיר אותי ציווה עליי לרתום את הסוס לעגלה ולנסוע איתו בסביבה,כדי לחפש מקום נסיגה בשביל התותחים הכבדים. 6 סוסים היו גוררים תותח כזה.הוא מצא מקום מתאים והתחלנו לחזור למקום החניה שלהם.



כניסת הצבא הרוסי,הגרמנים נסוגים,אני בסכנת חיים,בגלל שטות:
קולות נפץ וההבזקים הפחידו את הסוס והוא לא רצה להתקדם. הסוס הרים רגליו הקדמיות ופתח בצווחות .הרב סמל הגרמני ירד מהעגלה וניבל את פיו בקללות עסיסיות בגרמנית ,שאת רובם הבנתי :"פולנים מלוכלכים!" והלך לכיוון ריכוז פלוגת התותחים והסוסים שלהם. משכתי את הרסן מעט שמאלה הסוס בדהירת בזק בלע כמה ק"מ, והגעתי לכפר. התרתי את הסוס והכנסתי אותו לאורווה. הבנתי כי שעת השחרור הולכת וקרבה, מה עוד שזה היה אחרי ערב של זיקוקי דינור שציינו ליל סילבסטר, כניסה לשנת 1945. הרוסים הפגיזו בתותחים את הצבא הגרמני במשך כ 20 שעות ברציפות.


הגנרל הגרמני היה נראה מטייל עם שומרי ראשו בשדה מרוב עצבים. לשם רפיון מתח ממחשבותיו פחדיו או אי יכולתו לעצור התקדמות הצבא האדום. מטוסים רוסיים חמקו מידי פעם בין ענני השלג בופן שלא ניתן לראותם. הגרמנים היו מבוהלים, ובמיוחד בשל שורת התותחים הכבדים שהיו רתומים (כל תותח ) ל-6 סוסים בלגיים,שגודל כל אחד מהם כגודל סוס וחצי רגילים. הסוסים גררו את התותחים לעבר הצד האחורי של המשק, כנראה למקום חניה חדש. החלו לפוץ שמועות שהגרמנים עומדים לעזוב את החצר שלנו ובד"כ ,בסיום העזיבה של איזור,באים מהגסטפו וכשפוגשים מישהו מסתובב או בבתים הורגים מרוב כעס על כישלונותיהם במלחמה. גברת מזורק החליטה לא ללון באותו לילה בבית ,רק בעלה נותר במיטה.


יצאנו למרתף שהיה בנוי ממאבן עבה וסגרנו מבפנים את הדלת. התכרבלנו בתוך שמיכות שלא יהיה לנו קר. לא דיברנו בינינו ,בקושי התלחשנו במידה והיה צורך .


בשעה 24:00 או אחת בלילה,שמענו צעקות של גרמנים לא רחוק מן המקלט. מסתבר שהגרמנים שמו תותח נגד טנקים, ומידי פעם ירו בו נגד הטנקים הרוסים המתקרבים. בכל ירייה של התותח חשבנו שהדלת נקרעת מציריה,או המרתף מתמוטט.


היינו מכונסים בתוך עצמנו ומקשיבים לכל רחש ורעש בחוץ על ידנו.


אסור היה לדבר אסור היה להשתעל.לו גילו אותנו יכול היה הדבר לגרום לטבח בנו.


פתאום נעשה שקט בחוץ,התותח לא ירה ,פסקו הצעקות בגרמנית.התחלנו להבין שהגרמנים עזבו את המקום. פתחנו את הדלת ,הסתננו חזרה לבית כדי להתחמם ולבדוק אם הכל בסדר. אור יום בחוץ החל לבצבץ,זה היה לפנות בוקר. נשמעו טרטורי מכונות ירייה בשדות.


יצאתי החוצה, שמעתי צעקות התקפה של רוסים על מאחזים גרמניים. הגרמנים נראים נסוגים. קשה היה להבחין בהם .התלבושת הצבאית הייתה לבנה וזו הסוואה מתאימה לקרקע. אבל הרוסים בהמוניהם מתקדמים, הורגים בחיילים הגרמניים הנוטשים עמדות הגנה אחרונות ובורחים לכיוון הגבול הגרמני.


המקלטים על מכשיריהם של הגרמנים נעזבו. אני והבן של מזורק נכנסנו לאחד המקלטים ,הבערנו אש בתנור הברנר, התיישבנו על הכיסאות, הדלקנו סיגריות שהגרמנים השאירו. אספנו עפרונות, עטים. נהנינו מהעישון בהנאה רבה. פתאום שמענו צעקות ברוסית.ליד הכניסה של המקלט ניצב חייל רוסי שצעק:"להרים ידיים !" וציווה לצאת החוצה.


כמעט נהרגנו בשוגג על ידי חייל רוסי. הוא חשב שבתוך המקלט התחבאו הגרמנים. אנחנו הצענו להם סיגריות לעשן, ולהיכנס לתוך המקלט.


הם כבר היו 3 – 4 חיילים רוסים, לקחו סיגריות בהנאה רבה מכיון שזה היה מצרך שחסר להם זמן רב. רק הזהירו אותנו שנלך הביתה ולא נשב במקלט,כי איזה חייל רוסי אחר יכול לטעות ולרוקן עלינו מחסנית.


כמובן שנכנסנו לכיוון הבית. הבית כבר היה מלא חיילים רוסים יושבים ומכינים איזה תבשיל תפו"א(לא היה חסר), הורידו כמה צפורי דרור מהעצים בירי ושמו לבישול מה ששמו, הריח לא היה הכי נעים אבל ארוחה מבושלת הייתה להם.



לפרק הבא     הפרק הקודם    לפרק ההנצחה

4.5.2010

אצל קורפייבסקי והשגת ת.זהות מזיגמונט פטר

אצל משפחת קורפייבסקי 1942 עד מרץ 1943:


נפרדתי מלבנצה ומאשתו . לחצתי את ידיהם והודיתי על כך שהחזיקו אותי אצלם וסידרו לי במשפחה שלהם במקום חדש לחיים.


אני הכרתי את הדרך לכפר ל " ללבו " ,הייתי לפחות פעמיים בקיץ בביקור אצל משפחת קורפיבסקי, בלווית  גיסתו(אחות אשתו) של לבנצה שמה היה :ידויגה /ראומלדה , היא חיה עם אמא שלה בבית של אחיה, רומן קורפייבסקי.


יצאתי מהבית של לבנצה .אט אט נעלמה השכונה מאחורי. המשכתי ללכת דרך שבילים צרים, עברתי את הגשר של העיירה פומיחובק ,פניתי שמאלה, חציתי את העיירה וכעבור שעה הייתי מחוץ לעיירה.


שדות מכוסים בשלג עבה, גבוה ללא שביל. חיתתי את רגליי בתוך שכבות השלג וכך התרחקתי מהמקום שהתרגלתי אליו ולמשפחת לבנצ'ה.


עברתי כפר אחד ולפני חורשה בעלת צמרות העצים לבנים מהשלג ,רק גזעי העצים בצבע שחור, עומדים ישרים וזקופים ,מזדקרים מתוך האדמה.


נכנסתי לחורשה .כל צעד שלי השמיע רחש מהשלג הנמחץ בפסיעותי.


שקט מוחלט בתוך היער, אין נפש חיה.


פה ושם קופצת ארנבת חצי קפואה ורעבה, מחפשת איזה שיח נמוך שמזדקר ,איזה צמח נקי מעלים ,אכמניות פרא ומכרסמת אותם.


גמעתי ככה כ 5 ק"מ של יער.בלכתי התעופפו בצמרות העצים עורבים עם צרחות מפחידות. העורב היה מסמל מוות.


כפר " ללבו " נראה באופק. עוד היה עליי ללכת כברת דרך. בשדה המכוסה בלבן ושלג רק עצים צעירים היו מכוסים בקש נגד קור, ומסגרת רשת חוטים מגודר נגד כרסום הארנבות.


הגעתי לכפר תשוש ועייף .חצי יום הלכתי . פתחתי את דלתון העץ של הגדר, נכנסתי לחצר,עזרתי עוז ודפקתי בדלת הצריף. נכנסתי לחדר, רומן קורפיבסקי ואנטונינה קיבלו אותי בסדר. היתה להם בת קטנה בשם טרסה .באותו יום לא עשיתי כלום .קיבלתי פינה בחדר אכלתי ארוחת ערב אצל המשפחה החדשה והלכתי לישון.
רומן קורפייבסקי























 

קמתי בבוקר, אכלתי ורומן קורפיבסקי הסביר לי את מבנה המשק :סוס אחד ו- 3 פרות, כמה חזירים, "15 מורג אדמה", כשמונים דונם. בחורף אין מה לעשות, במשק נותנים אוכל לפרות והחזירים ,רק הסוס מופעל לפי הצורך במשק. חוטבים עצים ושוברים את העצים לחתיכות להסקה בבית ולאפות לחם.


הצריף היה מחולק :בחדר אחד גרה אמא של רומן קורפובסקי עם בתה ידביגה. לפי החוק, הבן היורש נותן פרה אחת לאמא .הוא מספק לפרה את כל האוכל ובנוסף נותן לאמא שלו כמות של חיטה שיספיק לה ללחם לכל השנה. זה בעבור הבטחת קיום.


בכליון עיניים חיכיתי לאביב, רציתי לעזור במשק, להצדיק את קיומי במשפחה. השלגים החלו נמסים .פה ושם בצבצו איים בצבע ירוק מתוך השלג. זרמי המים שקשקו בתעלות שנוצרו מהזרמים. כל יום השמש הייתה יותר חמה. השלג נעלם ,השדות היו גלויים, כל חלקה וגידולה .הירק באחו התחיל לצמוח,הפרות יצאו למרעה ,בעזרת הסוס חרשו את האדמה, להכנת זריעת גידולי אביב וקיץ. האביב התחיל במלואו השמש שלחה את קרניה על היקום ,הציפורים צפצפו והעצים לבלבו.






השגת תעודת זהות מזיגמונט פטר
יום רדף יום ,הכל היה מונוטוני:בבוקר הפרות הובלו למרעה,האבסת חזירים ,הסוס לחריש או לשידוד.האיכר יצא לזרוע, האישה לעזרת הבעל בשדה ולבישול בבית.


אני נהניתי מעצי הדובדבנים .בעיקר הם עזרו לי למלא את הקיבה הריקה בין ארוחה לארוחה. עזרתי לחרוש עם הסוס, לשדד, לזרוע תפו"א ובאיסוף תפוחי אדמה. מרעה פרות, נשיאת עצים מהיער הקרוב להסקה ובעיקר לאפיית לחם. בקיץ היו מבשלים עם קש.


הכרתי נער פולני בגילי בשם זיגמונט פטר .הוא עבד אצל משפחה בכפר בשם פוטקובסקי ולדיסלב .הוא היה מוורשה. בגלל המלחמה והרעב בעיר ורשה, הוריו הפצירו בו שילך לעבוד בכפר למחייתו ושיעזור להורים ולמשפחה.


הם היו משפחה מרובת ילדים. תחילה חששתי להכיר מישהו שלא יפרסם בכפר שאני ממוצא יהודי. נמנעתי מלקשור קשרים עם זרים, אבל הוא מצא חן בעיני,
היה גם בודד.


בערבים לא היה לו מה לעשות, אז התיידדתי איתו. הוא ידע קצת לשיר. היינו מטיילים בערבים בשדות האחו היינו נהנים מחברותנו. בקיץ, בערב,היה מנהג של הצעירים, להתאסף על יד תמונת מרים הקדושה. הצעירים היו שרים יחד. גם אני הלכתי עם זיגמונט, הוא היה המגן שלי לכל מקרה שתהיה איזו הפתעה ומישהו ינסה לפגוע בי ,הוא המציל שלי. וככה נוצרו בננו יחסי אמון וחברות. בשכנות למשק של קורפיבסקי ,היה גר שכן בשם וילמובסקי, שונא יהודים ממדרגה ראשונה. אשתו הייתה נוהגת לבקר את אשתו של רומן קורפיבסקי, אנטונינה ,אשר הושפעה כנראה ממנה, וכל פעם הייתה מסבירה לי כמה זה מסוכן לי להיות אצלם. כל הכפר יודע שאני יהודי. בין קורפיבסקי ווילמובסקי היו יחסים מעורערים, הייתה להם ילדה מאומצת שהייתה צועקת בקול רם:" יהודי יהודי!" עליי בכל פעם שהייתה רואה אותי וזה סיכן אותי ,במיוחד כאשר היה עובר ז'נדרם גרמני רכוב על אופניים.


פעם אחת חזרה משפחת קורפיבסקי מאיזה ביקור משפחתי בכפר בסביבה וסיפרה לי שהרגו משפחה פולנית בגלל שהחזיקו נער יהודי. אנטונינה הסבירה לי שאני נמצא בסכנה וגם מסכן את משפחתה ,ואמרה לי לחפש מקום ושאני אעזוב את ביתם. הציעה לי ללכת לפומיחובק למשפחת לבנצ'ה פולק אולי הוא יעזור לי למצוא מקום כלשהו. ישנתי בעליית הגג של הרפת, פחדו שאישן בבית, כמובן שהיה קר, זה היה חורף 1943.


דקירות הקש לא פגעו בי. ירדתי בסולם מעליית הגג, אכלתי משהו ועזבתי את משפחת קורפוביסקי, הלכתי בתוך שלג עמוק באותה הדרך שבאתי. נעלתי נעליים עם סוליה של עץ והשלג היה נדבק לסוליה שכבות שכבות של שלג.בכל כמה מטרים הייתי צריך להוריד את עקבות השלג הגבוהים.


ייאוש גדול תקף אותי. קיוויתי עכשיו רק שלבנצ'ה פולק שיוכל להציל אותי ולעזור לפתור את המצב שלי. הגעתי לצריפון של לבנצ'ה הוא לא היה בבית. אמרתי לאשתו שאני מוכרח לראות את לבנצ'ה, בינתיים הכניסה אותי לחדר וביקשה לא לצאת ,היות וראש העיר הוא גרמני וגר 50 מטר מהם, בתוך וילה על ידם.


זאת הייתה וילה קטנה אבל יפה של קצין פולני שנעלם בזמן המלחמה. אשתו האלמנה נאלצה לעזוב לטובת הגרמני. השעה הייתה לפנות ערב, אשתו של לבנצ'ה כיבדה אותי בכיבוד קל, והתחילה להציע לי הצעה שאלך לוורשה. בוורשה עוד היו יהודים, אבל ההשמדה הייתה במלוא הקיטור. התחלתי להרגיש לא בנוח ,הסברתי לה שאינני יכול להגיע לוורשה ושיתפסו אותי הגרמנים בדרך ב"מוצלין" על הגשר שמקשר בין השטח המצורף לגרמניה ובין הפרוטקטיד ויהרגו אותי. בעלה התמהמה עד שעה מאוחרת 10 בלילה, הגיע מהעבודה, בראותו אותי הופתע לגמרי, הסברתי לו את מצבי. הקשיב והתחיל לטכס עצה. הלכנו לישון אני לא ישנתי כל הלילה.


קמתי , התרחצתי אכלתי ארוחת בוקר. לבנצ'ה הכין לי פתק ובו כתובים כתובות ושמות של איכרים שמומלץ לפנות אליהם, כדי להתקבל אצלם לעבודה.


הוריד את מעילו, נתן לי ללבוש, נתן לי זוג נעליים גבוהות במצב טוב, נפרדתי ממנו ומאשתו וקצת בפקפוק איחל הצלחה וחזר על אותה אמרה קבועה שלו, ש"אני אעבור הרבה סכנות וקשיים אבל בסוף אצליח להישאר בחיים ונתראה אחרי המלחמה" – אמן.


סגרתי את הדלת ובפנים נפולות, התחלתי ללכת לכיוון הכפרים לפי ההדרכה שלבנצ'ה הסביר לי. חמקתי מן העיירה,כך שמישהו לא יראה אותי.


כל החיים שלי היו תלויים במזל ,איך שיתמזל דרכי. הגורל היה תלוי באם אמצא מקום לעבוד. חשבתי שאוכל להיות אצל לבנצ'ה פולק ,אבל הגורל אכזב אותי ואני עכשיו תלוי בחסדו של איזה איכר נוצרי שבכלל לא מכיר.


הרבה ספקות חדרו לליבי, אם אני בכלל אצליח להתקבל אצל מישהו, או אצטרך לנדוד בשדות וביערות ולחזר על הפתחים ולבקש פיסת לחם או כוס שתייה אצל איזה גוי רחום.


הגעתי לכפר המיועד, מצאתי את האיכר הנ"ל .הסברתי לו ש"שלח אותי לבנצ'ה פולק אלייך לעבודה". שאל אותי :"האם יש לך תעודה?" מכיוון שלפי חוק אסור להלין מישהו זר. צריך תעודת לידה או זהות והוא חייב להודיע לראש ועד הכפר. אמרתי לו שאין ברשותי, אבל אני אביא לו תעודה. נשארתי למיין סוג סלק לפרות ,להוציא את הרקובים.הוא הלך באותו זמן לראש ועד הכפר לשאול אם מותר לו להלין אותי. באותו זמן שהוא לא היה, הסתלקתי מן הכפר לכיוון חזרה לכפר ללבו, להשיג תעודת לידה מהחבר שלי זיגמונט פטר.


הגעתי בשעה מאוחרת לפאתי הכפר ,נשכבתי על השלג מול החצר של קורפוביסקי רומן, שכבתי על יד עץ דובדבן מושלג, ובכיליון עיניים חיכיתי אולי מישהו ייצא לחצר. פחדתי להיכנס הביתה .אור חלש בקע מתוך חלון חדר אימו של קורפוביסקי. בתה ידויגה הייתה נוהגת לכתת רגליה אצל חברותיה בערבים הארוכים בחורף. חיכיתי בסבלנות וציפיתי שהיא תחזור לביתה ,ובאמת ראיתי שבשעה 11 בלילה מישהו מתקרב לכיוון שלי .כשהדמות קרבה תיכף זיהיתי שזו היא .הלילה היה בהיר ,ליל ירח. צעקתי בשקט" ידויגה ידויגה!" היא הופתעה והגיעה אליי נבהלה קצת ,אבל הכירה את קולי .הסברתי לה שהייתי אצל אחותה בפומיחובק ולא יכלו לעזור לי ובשביל להתקבל אצל איכר,אני צריך תעודה .


אמרתי לה שנפל לי רעיון ,לבקש מזיגמונט פטר את תעודת הלידה שלו .היא התלהבה מהרעיון והסכימה להיות שליחה, היא תנסה לשכנע אותו .הכניסה אותי לחדר. היא חיה עם אמה בחדר אחד. שתיתי משקה חם ואכלתי. החביאו אותי מאחורי ארון ושם עברתי את הלילה. הייתי סגור בחדר. לא יצאתי כדי שלא לגלות את עצמי כלפי רומן, בנו ואשתו אנטונינה


ידויגה הלכה לזיגמונט והצליחה לשכנע אותו, רק בתנאי שאני אבוא ואשבע לפני המשפחה שאצלה הוא עובד.השבועה היא, שאם אתפס, לא אגלה שהוא נתן לי את התעודה.




אני הלכתי ביקשתי ממנו שייתן לי את התעודה "רק זה יכול להציל אותי!" נשבעתי לפניו ולפניו והאנשים שהוא עובד אצלם, שלא אגלה ,כי אם אתפס בין כך ובין כך יהרגו אותי, ואני אגיד שמצאתי את התעודה וזה יהיה האליבי שלו. הבטחתי לו ,אחרי המלחמה להטיב איתו במשהו כתודה.


כשקיבלתי ביד את התעודה הרגשתי שנולדתי מחדש יותר בטוח ראיתי, סיכויים אפשריים יותר להישאר בחיים.


ידויגה הלכה לחפש בעבורי מקום,באחד הכפרים המרוחקים 15-20 ק"מ מ"ללבו" והיא מצאה מקום אצל משפחה, אישה אלמנה עם 3 ילדות שבעלה החייל נהרג במלחמה.


מזג האוויר נעשה יותר חמים .האביב היה בפתח, השלגים נמסים וגם לי קצת חם בלב.


שמתי את התעודה בכיס שלא תאבד לי ויצאתי לדרך. עברתי דרך העיר "נשלסק", הייתי מלא ביטחון במקרה של ביקורת :"יש לי תעודה שמעידה שאני נוצרי".


נתקלתי ברחוב הראשי בזוג גרמנים מפטרלים עם נשקם על כתפיהם


עברתי קרוב מאוד על ידם, ושום נימה של חשד לא עלה במחשבתם, לחשוד שיהודי צוחק להם בפנים.


פומיחובק-ללבו-נשלסק  
 
לפרק הבא   לפרק הקודם      לפרק ההנצחה

3.5.2010

שורשים-משפחה ותחילת המלחמה

   גרנו ברחוב פאנסקה 37 (פאן זה אדון),בוורשה,פולין.
שנה לפני המלחמה גרנו ברחוב טברדה 24, בוורשה.
זה בנין עם שתי חצרות,כמאה משפחות גרו בבנין בן ארבע קומות.

שם אבי: משה רובין. נולד בשנת 1900.
שם אמי: רחל רובין,לבית דולמן. נולדה בשנת 1902.
היינו ארבעה אחים,לפי הסדר הבא:

אלטר/אלכס,  נולד ב-1925, 
פנחס/פיוטר,  נולד ב-1928,
יצחק/אייזיק , נולד ב-1931,
חיים           , נולד ב- 1933.


לסבא מצד אמא, קראו "דולמן" שם משפחה או פרטי לא זוכר.אולי חיים (שם שנשא אחי הצעיר לאחר מות הסבא).

הוא קבור בבית הקברות בורשה,בבית הקברות היהודי גישה .

לאמא קראו רחל ,אחריה אחותה מרים,אח בשם נח ואחות בשם טולה.

בעלה של מרים הדודה נעלם ברוסיה בשנות ה40 הוא ברח לשם ולא חזר יותר לפולין.

הדוד נח נהרג איפה שהוא ע"י הנאצים .
 היה נשוי לשיינדיל(לבית באומגרט)עם ילד קטן בן שנה/שנתיים.

אשתו הייתה שינדיל באומגרט מהעיר צ'חנוב.
הם היו משפחה מרובת ילדים 3 בנות ויחד:7 או 8 אחים ,נעלמו במלחמה. אולי נותר אח אחד בחיים,בשם שמואל באומגרט בארץ בכפר סירקין.

השאיר רכוש של בית ו-10 דונם אדמה בפולניה, בעיר צ'חנוב.

לגבי הדודה טולה ,גורלה לא ידוע בדיוק .מצאנו בספר שמות ניצולי השואה מופיעה בשם טולה דולמן גיל 22 מהעיר ורשה,שוחררה ממחנה ההשמדה ברגן בלזן. חיפשתי אותה דרך מדור חיפושי קרובים בירושלים, קיבלתי כתובת ,כתבתי אליה ,ענתה שזו לא היא.


בהיותי שוב בפולין אמרו לי שמישהי מחפשת אותי, בשם טולה הייתי כבר עייף מחיפושים ועזבתי את זה .


סבתה של אמא נספתה או מתה בתחילת המלחמה .


אבא ,משה רובין,היה דתי מסורתי, היה מתפלל בשבתות ובחגים ,מדליק נרות חנוכה .


היה חייל בצבא הפולני.
סיפר סיפור שהרג חייל פולני .
והמעשה כך היה : הפולנים היו צוחקים מהיהודים שהם פחדנים.
פעם קצין או חייל פולני התחפש בפרווה עבה ויצא ליער להפחיד חייל יהודי שהיה במשמרת .
החייל ירה בו והרגו.
היה משפט והחייל יצא זכאי ,השתחרר מהצבא והתחתן .

ניסה לעסוק במסחר ולא הצליח.
למד מקצוע נגרות על בוריה.
עבד אצל הדוד נח (אח של אשתו ),עד שהדוד נח חיסל את הנגרייה ,עזב את ורשה ונסע להורים של אשתו עם ילדיו לעיר צ'חנוב,משם נעלם עם יתר המשפחה .


לאבא היו 2 אחים ואחות.

אח אחד בשם שלום רובין,היה סנדלר במקצועו , מסודר.
 היה נשוי ללא ילדים, גר בוארשה ברח' נלבקי 38(נעלם וגם אשתו-לא יודע את גורלם) בעת המלחמה היה עוזר לנו הרבה.

אח שני לא זוכר את שמו,היתה לו מכולת עם 4 בנים. מצבו היה טוב בתחילת המלחמה. נעלם במלחמה(לא יודע את גורלו)עם המשפחה.

סבא מצד אבא (אולי בשם אלטר או אלכס), גר ברחוב מורנובסקה 43, בערך.
אח אחד בשם שלום רובין,היה סנדלר במקצועו , מסודר. היה נשוי ללא ילדים גר בוארשה ברח' נלבקי 38(נעלם וגם אשתו-לא יודע את גורלם) בעת המלחמה היה עוזר לנו הרבה.
היה חייט וגם היתה לו חנות מחוברת לדירתו,של חליפות למכירה. גם הוא נעלם ועוד הרבה קרובים לעשרות,שלא זוכר את שמם.


גם הסבתא מצד אמא, נספתה בשואה. את הסבתא מצד אבא לא הכרתי בכלל היא נפטרה כשהייתי קטן מאוד .


הורי האמא (רחל רובין) ,הם מעיירה קטנה בשם אוטווצ'ץ,על יד ורשה .
אחרי מלחמת העולם הראשונה עברו לגור בוורשה.

אני למדתי בחדרים דתיים ומסורתיים ואצל רבנים פרטיים. לא החזקתי מעמד במקום אחד הרבה זמן, נדדתי מחדר לימוד לחדר לימוד.
למדתי באידיש וקצת בעברית .
לא למדתי בבית ספר פולני בכלל. גמרתי 3,4 כיתות יסודי עד פרוץ המלחמה ,מלחמת העולם השנייה 1.9.39


חילקנו עיתונים בגיל צעיר.
בשעות הבוקר, הייתי עושה סיבוב של שעתיים, עולה קומות מקפץ למטה במדרגות כמו שד אני חושב שעשיתי 10 ,15. קילומטר בכל בוקר .


פעם קראתי בעיתון אידיש בשם מומנט שתלו את שלמה בן יוסף מראש פינה,בכלא עכו בארץ ישראל ע"י הבריטים וזה נשאר בזיכרוני לצמיתות.


קיבלתי תשלום שבועי 5 זלוט זה כסף פולני . היה כסף טוב לנער.


פעם סיבכתי איש מבוגר שנתן בי אמון בגביית כספים עבור עיתונים שהייתי מחלק דרכו ,האיש היה מעסיק שלי, אני הייתי נוטל כסף מאנשים ונותן לו חלק ,וחלק נישאר בספר החובות אצלו. סיבכתי לו את כל החשבונות של הקליינטים שלו. תמיד מסרתי לו שגביתי פחות כסף,זללתי את העוגות הכי טובות שראיתי בחנויות .ובעיקר זללתי סופגניות.


לבסוף האיש פיטר אותי וחיפש אותי.אני הייתי מתחבא בקומות העליונות של הבית שבו גרתי ולבסוף ,הגשתי לו רשימה מדויקת ממי גביתי וכמה,ובזה הסתיימה הפרשה.


פעם קניתי דבק בשביל הדוד נח (אח של אמא),
 מחנות אחרת מזו שביקש,בגלל שעלה פחות ב- 20 אגורות לק"ג.
הבאתי את הדבק –עץ לדוד.הוא שאל אותי "איפה קנית?".אמרתי איפה והוא הלך לחנות ושאל אם קניתי שם,מובן שהחנווני אמר שלא.שיקרתי לו בעיניים ואמרתי :"כן".בסוף הודיתי שקניתי בחנות יותר זולה,שישאר תשר מהקניה.היתה לי נטיה להרויח כמה גרושים לעוגות,גלידות וממתקים, וכסף למשחקי כדור רגל שולחן .הייתי הולך בימי שישי לאחר הארוחה של שבת, למועדון משחקים,משחקי שולחן כדורגל.


זכור לי שהדוד נוח היה מזמין אותי ואת אחי הגדול,למציות עם קימל,נקניק ובירה.

 בפרוץ המלחמה מכרנו עיתונים באופן עצמאי וכבר הרווחנו כסף.פעם בעיתון פולני הופיעה כותרת :30 מטוסים פולנים הפציצו את ברלין! 
אני הייתי מכריז בקול רם את הסצנה, ובאותו זמן חטפתי לבנה בישבן מבניין שהופצץ ממטוס גרמני .


ואחר כך ההתחלתי להבין שהעיתונים משקרים ולפולניה בכלל לא היו כנראה מפציצים ולא טנקים כמעט. היו לוחמים בחרבות על סוסים נגד הצבא הגרמני. הפולנים ספגו מפלות איומות, החיילים הפולנים נסוגו לגבול רוסיה ,אלפי חיילים פולנים נפלו  מהרג הגרמנים. גם הסוסים היו קורבנות המלחמה.מאות סוסים שכבו בשדות קטל וגם ברחובות ורשה.והתושבים הפולנים,בגלל החסר במזון, חתכו נתחי בשר מהפגרים ,עשו קציצות ואכלו.

לפרק הבא    לפרק ההנצחה

דפי עד שנמסרו ליד ושם: