תמונות מהווי חייו

התדמית של אבא תמיד היתה תדמית של אדם חזק ולא בכדי,כפי
שהשתקף מעברו שכלל התמודדות אינסופית עם אתגרי הישרדות

לכן, מתוך כבוד והבנה לצדדים הגאים והחזקים, אני מציגה להלן
תמונות מהווי חייו ברוח הדברים:

מהיותו חייל בגולני:



ליד הבית

בחגיגות היובל למושב נתיב השיירה.

 



 

יהי זכרך ברוך, אבא!

רחל.

לפרק הקודם   תמונות ממשפחות בפולין אצלן חי(צילם ב-1993)

יחיעם

עכו היתה בידי הערבים.נהריה היתה מנותקת מהקריות.כעבור חודש,לאחר שהפצעים הגלידו מאי ההצלחה לשלוח סיוע ליחיעם,החלטנו לעלות ליחיעם ברגל.


יום לפני כן,קניתי בקבוק יין,שתיתי עם עוד חבר,קצת השתכרתי,לא יכולתי לישון באוהל.שכבתי תחת עץ אקליפטוס גדול ונרדמתי.בלילה ירד גשם,הגשם עורר אותי מהשכרות.נכנסתי לאוהל,להמשיך בשינה.


בשעה 7:30,נערכה השקמה כללית.אכלנו.אני לקחתי תרמיל קטן,עם חפצים אישיים.נסענו באוטובוס לחיפה.כל הקבוצה נכנסה לנמל,כמטיילים לנהריה בסירות.עברנו את ביקורת האנגלים,סירות המנוע זזו מהנמל.סירת המנוע היתה מחוברת לסירה אחרת בחבל עבה. אני ועוד שלושה מהקבוצה ואחד מפלי"ם,היינו בסירה.הים היה גלי ורוח קרירה נשבה על פנינו.עקפנו את עכו בלב הים.


הערבים היו גם נוהגים לירות על סירות שעברו בקרבת החוף.


כשקרבנו לחוף נהריה,הגלים גברו וגבהו.הוטל עוגן והתחלנו להיטלטל לפי קצב הגלים מעלה ומטה.על חוף נהריה היו תקועים בתוך החול מספר עמודי צנורות עבים.שחיינים טובים,נהריינים מנוסים,ניסו להגיע אלינו עם חבל שהיה קשור לגופם.


אולם הם לא הצליחו.לבסוף בחור אחד מהקבוצה שלנו ליפף חבל על גופו והצליח להגיע לחוף.את החבל קשרו לצינור שעל החוף ומתחו אותו .היו צריכים להביא לנו בעזרת החבל סירת גומי,כדי שנוכל לעלות לחוף.


הגלים המשיכו לעלות ולרדת וחבל הסירה הנגררת שבה הייתי,התמתח בהגיע גל אל הסירה.איש הפלי"ם שאל אם אנו יודעים לשחות ,אמרנו שלא.


כעבור כמה גלים,החבל נקרע,הסירה הזדקרה כלפי מעלה והועפנו לכיוון החוף.נפלנו לתוך הים במרחק 5 מטר מהחוף.אחד שנפל,משינו מן המים,מעולף מעט.קיבל כמה סטירות על שני צידי פניו ע"י חובשת,בכדי שיתאושש.


לאחר עבודה מאומצת להביא את כל הקבוצה על גבי סירות,להגיע לחוף מבטחים,התארגנו והלכנו לאכול במסעדה אצל פייבלמן בשדרות הגעתון פינת וייצמן.


למשרד הבטחון היה הסדר עם פייבלמן,בזמן המלחמה.


הלכנו ברגל לקיבוץ עברון,תפסנו תנומה,לפנות ערב ישבנו בגורן הקיבוץ.אח"כ ירדנו לאכול ארוחת ערב אצל פייבלמן.לאחר האוכל הלכנו למחנה צבאי קטן,ליד בית הקברות בנהריה,הצטיידנו בנשק ותחמושת והצטרפנו לשתי פלוגות צבא שעמדו ללוות אותנו ולהבטיח את הצטרפותנו לקיבוץ יחיעם.הלכנו בטור עורפי בכביש הראשי לכיוון מושב רגבה.צורת ההליכה היתה חלק מצד שמאל וחלק מצד ימין.עברנו לאורך הכביש הפנימי של היישוב.

תוספת שלי:
מאחר ואין בידי כרגע עוד פרטים על המשך ההגעה ליחיעם,אני משערת שהם הלכו לאורך נחל יחיעם,בין גבעות ושדות,ובסופו של דבר התיישבו בקיבוץ. לפחות לגבי אבי,ידוע לי שחי בקיבוץ יחיעם זמן מסויים.

תוספת שלי:

בשנת 1951,נישא להלה רייזר, אותה הכיר בבית היתומים בפלדפינג.

תמונות מתקופת הצבא ומיחיעם:

לפרק הבא      הפרק הקודם      לפרק ההנצחה      תמונות    ENGLISH

עתלית ורמת-השופט

האוכל באוניה התחיל להיגמר ,בעיקר המים לשתיה. מי השתייה היו במנות קצובות. אני זוכר היה "טנקר" מים מתוקים והברז שלו קצת טפטף. עמדנו בתור כדי להשיג טיפת מים נוספת.


על גבי הסיפון שמו ברזנט כדי שנוכל לשהות ביום על גבי הסיפון.


האנגלים היו מסיירים עם מטוסים ומחפשים אוניות שנראו להם חשודות בהובלת עולים לארץ. כשהתקרבנו לחופי הארץ, ראינו בעיקר בלילה את אורות הר הכרמל. תצפית ימית שהיתה על הכרמל.


היה עלינו לרדת באיזה חוף שהאנגלים לא יתפסו אותנו. התקרבנו לחוף וגם חזרנו ללב הים ,לפי הוראות הממונים על העלייה הבלתי חוקית, אבל בסופו של דבר,התגלינו ע"י סיור של מטוס אנגלי.


בבוקר ,כעבור שעתיים הגיעו שתי משחתות בריטיות והתקרבו לאוניה שלנו. האנגלים קרבו את המשחתות לדפנות האוניה שלנו ,קפצו מהמשחתת עם מקלות בידיהם והחל קרב פנים אל פנים בינינו.


הנפנו דגל ישראל על תורן האוניה ותלו כרזה על האוניה ואת שמה, שמה היה "תל חי" .ההתנגדות שלנו התבטאה בהשלכת  קופסאות פח ופרודוקטים ריקים.


כעבור שעתיים האנגלים השתלטו כליל על האוניה. אנשי הצוות התערבבו בין העולים, כמו כן הקפטן והאחראי עלינו.


האנגלים גררו אותנו לנמל חיפה ,הורידו אותנו ממנה.הועלנו על אוטובוסים והגענו למחנה העולים עתלית.


בזמן שעלינו על האוטובוסים, רכבים משוריינים רבים וחיילים אנגלים על נשקם המכוונים מולנו סבבו אותנו,וכך הובלנו למחנה עתלית. רק יהודי ארץ ישראל זרקו לנו תפוזים דרך החלונות לתוך האוטובוסים.


במחנה עתלית שהיתי במשך שבועיים.שיניתי את גילי בשנה,לגיל צעיר יותר,בכדי להתקבל לחברת נוער עם יתר החברה בקיבוץ רמת השופט.

בתוך המחנה היו שוטרים אנגלים, ערבים ויהודים קראו להם כופרים הלכו עם כובעים שחורים עם צ'ופ,


צולמנו עם מספר על החזה כמו עבריינים, אבל כשהגיע התור לפי המכסה שוחררנו. מטעם הקיבוץ, בא מדריך בשם יעקב דרור.הוא היה מדריך חברתי וגם מורה. היה שמאלני חריף והאמין בקומוניזם. היה נואם טוב אבל גם חברותי. באותו עת שהגענו לקיבוץ, אשתו הייתה בהיריון .זה היה בנם הראשון והוא לימים ,נהרג בשרותו הצבאי.


נהנינו להיות בחברת הנוער .טיילנו מספר טיולים בארץ, השתתפנו בניקוי תחמושת ישנה בסתר ,התאמנו בנשק ע"י המדריכים מהפלמ"ח פלוגות מחץ.


קיבלתי רובה קרבין איטלקי,כשהייתי יוצא עם כבשים למרעה ,להגנה עצמית. היה לי מקרה מדהים צבוע התנפל על הכבשים הספקתי להרוג אותו ממרחק של 5-6 מטר ממני.

החיים ברמת השופט,שיירת יחיעם


היינו עושים אימוני שדה ,א"ש ללא נשק. קרו מקרים שערבים מרחוק היו יורים עלינו. אח"כ קיבלתי אקדח צ'כי 7.65 מ"מ עם נרתיק ושני רימוני יד כך הייתי מצויד היות והסתובבתי עם עדר בהרי אפריים, בין קיבוץ רמת השופט לבין קיבוץ הזורע. בשנת 46-47 עלה קיבוץ גל-עד להתיישבות.


ערבים התקיפו את המתיישבים. חברי קיבוץ רמת השופט נסעו במשאיות עם מקלות, הצטרפתי אליהם לעזור להדוף את הערבים התוקפים. אח"כ שמרנו עם מקלות בתצפית בכל מיני רכסים,למקרה של תנועה חשודה של ערבים באזור. קיבוץ משמר העמק הותקף ע"י קאוג'י מג'נין .הצטרפתי להגנה לעזרת המשק. בקיבוצים בנו משוריינים עם שתי שכבות חצץ נגד כדורים.


הייתי מצטרף לליווי אבטחת רכב ישראלי. פעם הפלמ"ח הביאו לדיר הכבשים מספר ערבים ,קשרו אותם באחת הפינות של הדיר וגם את עיניהם קשרו, כעבור כמה ימים סילקו אותם או חיסלו אותם.


בזמן ההוא היה מתח גם בין האנגלים ואצ"ל ולח"י ארגונים שלנו נגד הבריטים.


בתאריך 29/11/47 ,הייתה הכרזה על קום המדינה ואז כל ארצות ערב פתחו במתקפה כללית עלינו.


הגרעין שלנו החליט להצטרף לקיבוץ יחיעם.


עברנו לגור בקריית חיים, היה לנו מחנה אוהלים. כל אחד עבד באיזה מקום, אני עבדתי בנמל חיפה, היה לי אישור כניסה לנמל. עבדתי בעיקר בעבודות פריקת סחורות שונות מבטן האוניות.


הייתי נוסע בשעה 6:30 באוטובוס,במחיר 5 אגורות .בחזרה הייתי נוסע בדרך כלל בטרמפ וכך חסכתי 5 אגורות. זה היה מחיר כרטיס קולנוע בקריה. בשלושה ימי חסכון יכולתי לקנות בקבוק יין ,שהייתי קונה בקפה על יד בנק לאומי שליד הכביש הראשי בקריה.


הייתי שותה עם עוד חבר ולקינוח משיג סנדוויצ'ים מהמטבח שלנו.


פעם עבדנו קבוצה בסבלות שקים של מאה ק"ג, העמסנו על מכוניות. בסוף היום חבר אחד ישראל כספי, לקח שק של 100 ק"ג סוכר על הגב והתחיל ללכת ברגל ממחסן הזרע היום, בכביש על יד חיפה עד הקריה. אבל כמובן בעזרתנו עד לצ'ק פוסט. בצ'ק פוסט הגיע משוריין שלנו ולקח אותנו למאהל.


יום אחד בערב הודיעו לנו שלא הולכים לעבודה, מכינים שיירת משאיות עם מזון לקיבוץ יחיעם. למחרת עבדנו כל היום בהעמסת מצרכי מזון. העמסנו מספר משאיות בסוכר, קמח וכו'. אני לא נסעתי בשיירה זו, המשכתי לעבוד בנמל. השיירה לא הצליחה להגיע, הגיעו עד צומת כברי, שם הותקפו ע"י המוני ערבים מתפרעים,ששרפו מכונית, הרגו 49 מטובי לוחמי הקריות. ליחיעם הגיע רק המשוריין הפורץ הראשון, הקבוצה שלנו היה לה מזל, הם נסעו בתוך המשוריין האחרון, הצליחו להימלט מהמשוריין לשדות לכיוון נהריה על יד קיבוץ סער היום.


חצי שנה סבלו החברה מקוצים שחדרו לגופם בזמן הבריחה. במקום בו ברחו היו שיחי סברס לכל אורך הכביש. הם הגיעו חזרה לקריה, למאהל.


בסירות עקפו את עכו בלב ים.



לפרק הבא        לפרק הקודם        לפרק ההנצחה

במנזר סנט.אוטיליה שהפך לבית חולים

בצ'כוסלובקיה



בהמשך הנסיעה נעצרנו באחד המקומות הרוסיים,לא נתנו להמשיך לכיוון האמריקאי,לכיוון גרמניה ,לאיזור האמריקאי .לאחר מלחמת העולם השנייה, עם כניעת גרמניה הנאצית, ארבע המעצמות הגדולות שנלחמו נגד הגרמנים חילקו את גרמניה וגרורותיה לארבע אזורים: אמריקאי, רוסי, אנגלי וצרפתי.
הרוסים עצרו את שיירת הרכבת לביקורת. חשדו שאנחנו יהודים פולנים ורוסיים,ולא כפי שהיה כתוב על שלטי הקרונות שאלה יהודים איטלקיים, יוונים וכדומה. הרכבת עמדה בצד,על אחד המסלולים,כדי לא להפריע לתנועת הרכבות הסדירה.


קיבלנו איזו ארוחה קלה לפני שהחשיך .גמרנו לאכול ,סידרנו בתוך קרון הרכבת התפרשות כללית על גבי שמיכות ללינת לילה בקרון. היה איתנו מדריך אחד שידע רוסית יותר טוב מהחיילים הרוסיים. הוא היה מורה בתיכון בזמן המלחמה ברוסיה. היה ציוני שרוף וכל רצונו היה לעלות לארץ, וגם להביא אותנו לישראל. היינו כ 60 ילדים, נערים ונערות בקרון, חלקנו היה בגילאי 15-16 ו 17-18 היתר היו מתחת לגיל 15 שנה. באמצע הלילה חייל רוסי נכנס לקרון שלנו והתחיל לפשפש בחפצים שלנו ובעיקר בין חפצי הנערות.


הנערות התנגדו לחיטוטים בחפציהן. המדריך שלנו התעצבן והתחילו לקלל אחד את השני. הגידופים הגיעו כמעט למכות .החייל רצה להוריד את המדריך מהקרון. אנחנו התנגדנו לו ולא אפשרנו לחייל הרוסי לעצור את המדריך.


הוצאנו את החייל בדחיפות מחוץ לקרון ,המדריך כינס את כל הנערים והנערות והסביר לנו שהוא הולך להסתלק מהמקום לפנות בוקר. הוא פחד שהרוסים יעצרו אותו בבוקר. הוא הציע לבוגרים שביננו ,למי שרוצה לברוח,שיתחלקו לקבוצות קטנות כדי להגיע לרחוב יוזפה 7 לקהילה היהודית. המדריך ברח מהקרון. שתי הקבוצות של 6-7 חברה הסתננו מהקרון. הסתלקנו מאזור התחנה והתחלנו לנוע לכיוון עיר הבירה של צ'כוסלובקיה- פרגה. הלכנו בכבישים לפי החיצים שהיו מסומנים לאורך הכבישים. המרחק היה 50 ק"מ מפרג.


היינו כבר כ 20 ק"מ מתחנת הקרון. עברנו תחנת דואר על יד הכביש והמשכנו לכיוון פרגה. היינו כבר איזה 2 ק"מ מתחנת הדואר . אחד מתחנת הדואר רכוב על גבי אופניים ,עם סרט אדום על השרוול, עצר אותנו ואמר לנו להתלוות אליו לתחנת הדואר.


הוא חשד בנו שאנחנו מהשיירה מהקרון שברחנו.


כנראה הרוסים הודיעו לכל התחנות הממשלתיות שאם יראו קבוצה או בודדים חשודים, יבדקו אותם ויעצרו אותם. למזלנו עבר חייל רכוב על אופנוע, עצר על ידנו, שמע את הויכוח בננו ובין איש הדואר. החייל התערב לטובתנו ושכנע את הקומוניסט שאנחנו ילדים מסכנים חוזרים ממחנה השמדה גרמני ונוסעים לפולין. הקומוניסט עזב אותנו. הודינו לחייל האלמוני. המשכנו ללכת, הגענו לאיזו עיירה קטנה, שני בלשים צ'כים על אופניים עצרו אותנו שאלו לאן רוצים להגיע.


ענינו:"לפרגה" ,וביקשנו שיסבירו לנו איך להגיע לתחנת הרכבת. כבר היה חושך היינו עייפים. החלטנו לקחת סיכון ולפנות למנהל הרכבת שיאפשר לנו בלי כסף להגיע לפרגה.


קיבלנו ליווי ע"י 2 הבלשים עד לתחנה. בתחנה נפגשנו עם קצין ברכבת והוא סידר לנו נסיעה ברכבת ללא תשלום. הגענו ב 11 בלילה לפרגה. לא ידענו איפה זה רחוב יוזסופה מס' 7. החלטנו לשבת על הספסלים מחוץ לתחנת הרכבת .בשעה 1 בלילה נעשה לנו קר ,החלטנו להיכנס לתוך אולם התחנה .שם נתפסנו ע"י שומר התחנה שלקח אותנו למעצר לילי. ישבנו כל הלילה במדרגות לקומה. המקום היה סגור עם דלת ברזל ומנעול.

בשעה 8,9 בבוקר נקראנו ע"י קצין תחנת הרכבת. נתנו לנו תלושי אוכל לצלב האדום .היו מחלקים לכל מיני המהגרים ובעיקר לפליטים שהשתחררו ממחנות ריכוז ועבודה. אנחנו הגענו לרחוב יוזסופה 7 לקהילה היהודית.


סיפרנו את הסיפור שאנחנו אלה מהרכבת שנעצרו ע"י הרוסים. איש אחד לקח אותנו לבניין ששם היו הרבה יהודים מכל מיני מקומות והיו מטופלים ע"י יהודים שטיפלו בענייני העלייה לישראל. בפרגה הצ'כית לא היה אוכל .קיבלנו כמה קורונה צ'כים לצורך קיום. אני הלכתי למסעדה לאכול .אפשר היה רק להשיג מרק ולביבה. בירה היתה חינם. בנוסף הלכתי לכנסיה של נוצרים, גם שם חילקו אוכל בעיקר צלחות מרק.


אחר כך הופיע המדריך שהציע לנו לברוח מהרכבת והוא עזב מהר את פרג לישראל. היינו שבועיים בפרגה הצ'כית, קצת טיילנו זו עיר יפה מאוד. בערבים ראינו כמה סרטים מצחיקים בעיקר של השחקן צ'רלי צ'פלין .


ראינו את הסרט המפורסם שלו "זמנים מודרניים", איך הוא אוכל נעליים גם אנחנו כמעט עשינו אותו דבר. באחד הבקרים הודיעו לנו "נוסעים ברכבת לגרמניה ".ארזנו את הדברים האישיים המעטים והלכנו לתחנת הרכבת של פרגה.


נסענו ברכבת נוסעים מספר ק"מ, אחר כך הועברנו לרכבת משא והמשכנו לנסוע. התרוצצנו על גבי פסי הרכבת כשבועיים היינו מבולבלים מכיווני הנסיעה. נסענו לדרומה של צ'כיה ובחזרה לא זוכר בדיוק איך הגענו לגרמניה לתחנת "מינכן" .


הועברנו לחוה חקלאית גרמנית שהייתה מנוהלת ע"י כמרים ואחיות רחמניות גם היה שם בית חולים בשם "סנט-אוטיליה". בזמן המלחמה בית החולים היה מיועד לחיילים גרמניים פצועים, וכשאנחנו באנו היה תפוס ע"י יהודים חולים ומבוגרים ששרדו ממחנות הריכוז.למעשה סנט-אוטיליה הינו מנזר ששימש זמנית כבית חולים.


 היינו אז קבוצה כ 50 ילדים, נערים ונערות, חיפשנו מחלקה אחת, אחיות רחמניות גרמניות היו מטפלות בנו, היינו נחשבים כחולים,עשינו חיים שם: אוכל היה בשפע , טיפול רפואי, רופאים גרמניים צבאיים בתלבושתם הצבאית בלי סמלים נאציים. עם סמל חדש על הכובע. הם היו מטפלים בנו.


בבית החולים המאולתר במנזר saint-ottilie סנטוטיליה,לקראת עליה לארץ ישראל


אני אהבתי התעמלות והייתי משחק כדורגל היה שם מגרש גדול .הרכבנו קבוצות בינינו ורוב הזמן בילינו במגרש הכדורגל. בצד של המגרש הייתה ערימה עצומה של גבס לרגליים וידיים של הצבא הגרמני.


פעם אחת בחוזרי מהמגרש לבניין המחלקה ,עברתי פסי רכבת. בתחנת הרכבת, עמדו איזה עשרים שלושים גרמנים. הם צעקו עליי למה אני עובר את הפסים כשהרכבת מתקרבת, ואני באופן ספונטני פתחתי פה והתחלתי לגדף אותם בקללות בגרמנית ,מה שידעתי צעקתי לעברם. "פאפלוכתא" דוישן" "היטלר-קפוט".


עשיתי שערורייה גדולה. הגרמנים צלצלו למשטרה והביאו מ.פ אמריקאים,מהמשטרה האמריקאית שהיתה אחראית על האזור הזה.


הגיע ג'יפ עם 2 מ.פ ורצו לקחת אותי לחקירה. כמובן התנגדתי קיללתי "יופ תווי אמריקונסקי ארמי" קיללתי את הצבא האמריקאי. בשביל להרגיע אותי מ.פ אחד ירה ירייה מעל ראשי ואז לקחו אותי לג'יפ והגעתי לנקודת משטרה. לקחו ממני פרטים ושחררו אותי בהתערבות המדריכים שלנו.


לכמה מהם היו חממות, היינו חודרים לתוכם ומוציאים כל מיני גידולים.


היה כומר אחד גרמני שידע עברית על בוריה וזה היה מפליא אותנו. היינו בבית חולים "סנט.אוטיליה" במשך שלושה חודשים בבית הבראה "נגמן".


העבירו אותנו לעיר בשם "פלדופינג" ,שם היינו נוהגים לשחק כדורגל עם נוער גרמני. היינו בועטים בהם ברגליים במתכוון הם קיבלו את זה באופן ספורטיבי הבינו שמגיע להם .גם שיחקנו נגד אנגלים כדורגל. פעם שיחקנו נגד חיילים אנגליים צנחנים (כלניות – הם היו ידועים לשמצה בארץ) אני זוכר שחקן אחד נתן דחיפה לאנגלי והוא נפל על גבי עמוד חשמל שהיה במגרש המסדרים במחנה ההשמדה " ברגן בלזן".היה גם מקרה שאחד הנערים תפס אותו בגרונו סתם לשם נקמה. וגם היו מקרים שחברה ,שהיו פרטיזנים ביערות רוסיה ונלחמו נגד הגרמנים ניצלו את היותם בגרמניה: היו נוסעים ברכבות והיו משליכים גרמנים מהקרונות לשם הנקמה.


מתוך קבוצה של 50-60 ,12 קיבלו הודעה על תזוזה לכיוון ישראל. גם אני הייתי בתוכם. זה היה בחורף קר.


בערב כל חברי קיבוץ "מעפילים" שהדריכו בסנט.אוטיליה,קראו לקבוצה שלנו, עשו מסיבת פרידה יפהוהודיעו לנו שאנחנו החלוצים, אנחנו הגרעין הראשון שיתנחל באיזה שהוא מקום בארץ ישראל . זה צריך להיות מקום שבו יתר החברים יגיעו במשך הזמן להתיישב במקום. לא ראינו שום צורת חיים אחרת, רק הקיבוץ נראה אידיאלי בשבילנו כקבוצה מגובשת לחיים חדשים בא"י.

 
לפרק הבא      הפרק הקודם     לפרק ההנצחה

חיפוש בהריסות,בית היתומים ומעבר לצ'כוסלובקיה

חיפוש בהריסות

חשמליות היו הפוכות ,משוריינים שרופים. ברזלים מההבתים ההרוסים בלטו. מלא לבנים מפוזרות,צריך היה להיזהר בהליכה כדי שלא לקבל נקע ברגל.


זכרתי טוב את הרחובות.


הגעתי לככגזיבורסקי ,כנסיה עצומה שנשארה שלמה. לעומת זאת בית הכנסת ורזה 4 ,היה שרוף, בטורדה 6, היה בית כנסת גדול קראו לו "נוזיק-שיל", נשאר פחות או יותר שלם בין ההריסות.


המשכתי עד טברדה ,24 זה היה הבית שבו אנחנו גרנו.


אין זכר לכלום הכל שלדי בנין שרופים. לא רואים נפש חיה. הלכתי עוד קצת לרחוב צפלה , שם גרה דודה, הכל שרוף אין מה לחפש!


עדיין היה שלג ברחובות .מרחוק ראיתי דמות מתקרבת לכיוון שלי, החלטתי לחכות ולראות מי זה. זה היה יהודי מורשה שבא לחפש כמוני משפחה.


הוא התחבא ברוסיה. יחד איתו הלכתי לרחוב טרגובה 46-60,שם היה מרכז קהילה יהודית.


מצאתי מקום ,לנו(ישנו שם) בתחום הקהילה, היה לה בניין ריק בשביל היהודים שנדדו וחיפשו קרובים.


למחרת הלכתי עוד פעם לחפש ברחובות אחרים היכן שגרו דודים ובני דודים. ברחוב נלבקי 38 היה גר דוד אח של אבא. הכל היה הרוס ושרוף בכל מקום בו חיפשתי הכל מושמד טוטלי.


לאחר הסיור הזה הבנתי שאין מה לחפש יותר. חזרתי לקהילה היהודית ורציתי להירשם .ואולי הם יודעים משהו על הקרובים. מסרתי כתובת מגורים לפני המלחמה שמות,שמות הורם,אחים ואת שמי.


אבל בזמן הרישום פקידה אחת לא רצתה לרשום אותי. היא חשבה שאני לא יהודי. היא קראה לאיזה יהודי לבוש מדי צבא פולני וביקשה ממנו לבדוק אותי אם אני נימול. החייל אישר את יהדותי בסימן עם הראש.


הפקידה רשמה את כל הפרטים שלי וניסתה לחפש ברשימות שהיו לפני, לא מצאה כלום. מאוד נעלבתי על זה שלא האמינו לי שאני יהודי, כמה פעמים נתפסתי ע"י הגרמנים והם לא חשבו על הרעיון הזה. היו מקרים שילדים פולנים התחזו ליהודים, בשביל לקבל עזרה חומרית מהקהילה היהודית.


חשבתי לחזור לכפר ללבוי ,למשפחת קורפייבסקי וגם להיפגש עם זיגמונד פטר כמו שקבענו ,אבל הגורל רצה אחרת.


בלכתי ברחוב ראיתי בחור לבוש בגדי צבא רוסים, התידדתי איתו. היה ברוסיה בקונסומול – גדנ"ע רוסי. הוריו מוורשה,הוא לא מצא אף אחד ורצה לנסוע לישראל ועזר לי להיכנס לבית יתומים.

בית היתומים "חושויב"


מרכזי הקהילות היהודיות הקימו בתי ילדים. אספו ילדים ,בעיקר יתומים שחיו בכפרים, שחיו כנוצרים, כאלה שהסתתרו בכל מיני מחבואים או שחזרו מרוסיה וגם ממחנות ההשמדה.


אני נרשמתי בורשה אצל אנטק צוקרמן. מנהיג מרד גטו ורשה . הוא היה מכוון ילדים לבתי יתומים. התקבלתי ונשלחתי לעיר בשם "חושוב" ,על יד קלוביץ". היה לי חבר, הניק מונדייבסקי שהתגורר אחר כך בכפר סבא (נפטר כבר).


הוא הציע לי כשהתרוצצתי איתו, לעלות לארץ. בבית היתומים בחוישוב היו לנו בעיקר מדריכות. לימדו אותנו קצת חשבון, כתיב והתחלנו ללמוד מקצועות. בילינו יחסית היה טוב בבית היתומים.


פעם נסעתי עם אבעק פייגנבלט חבר שהיה אז איתי ,לורשה . כסף לא היה לנו, השגנו בצלב האדום סכום כסף קטן לדרך. בגלל צפיפות רבה ליד הדלת,נכנסתי בכח דרך החלונות לאחד הקרונות .נכנסתי לתא של הקרון התישבנו היה כבר חושך, זו נסיעה של 400 ק"מ כל הלילה עד ורשה.


היינו לבושים בגדי צבא בריטיים בצבע ירוק ,אותם קיבלנו מתנה מה"ג'וינט" האמריקאי.


בתא הקרון ישב קצין רוסי וכמה נשים. כעבור כשעתיים נכנס קצין פולני ודרש שאני אקום ממקום הישיבה, הוא טען שזה מקום שמור שהוא הזמין. הקצין הרוסי החל בויכוח קולני עם הקצין הפולני , אך הוא הקים אותי באמצע הלילה ממקומי. הקצין הרוסי לא נתן לי לקום, שלא אפנה מקומי. התחילו קללות עסיסיות בין שני הקצינים.


בין שני העמים היו אי הבנות ובכל הזדמנות ניצלו את זה והטיחו אחד נגד השני גידופים שונים והאשמות שונות לגבי מה שנוגע לענין מלחמת העולם השנייה.


לבסוף הקצין הפולני עזב את התא. אבעק פויגנבלט ידע אוקראינית והצליח לדבר ברוסית עם הקצין. בבוקר הגענו לורשה. כל אחד מאיתנו לקח מזוודה מהיד של הקצין הרוסי, עזרנו לו לשאת אותן עד לאן שהוא היה צריך להגיע בורשה.


אנחנו המשכנו הלאה ,היינו בקהילה היהודית ,חיפשנו קרובים לא מצאנו. אבעק פויגנבלט הציע לנסוע לעיירה בשם "מלווה",100 ק"מ מורשה. הגענו לתחנת נשלסק ,ירדנו. אני החלטתי לבקר אצל משפחת אולישבסקי בכפר פוינקי-דוילנה. באתי, והודיתי להם על שהייתי אצלם בזמן המלחמה .לא גיליתי שאני יהודי אולי התלבושת רמזה להם משהו.

עזיבת בית היתומים ומעבר לצ'כוסלובקיה


המשכנו עד צ'חנוב .ירדנו מהרכבת הגענו למקום בו היו גרים הקרובים של ההורים ,משפחת באומגרט. היה להם בית פרטי וכמה דונם אדמה במרכז העיירה. הם לא היו, הבית היה תפוס ע"י מישהו.


ישנתי כל הלילה על גבי שולחן בתוך בניין משטרה ,שהיה בשכנות לבית באומגרט.


בבוקר המשכנו ,הגענו עד לעיירה "מלווה". נסענו על גבי קרון רכבת מסחרי, גשר גדול היה מונח על גבי שלוש קרונות ואנחנו ישבנו על אחד הרלסים של הגשר. ב"מלווה" אבעק חיפש קרובים. מצא סבא זקן, נפרד ממנו וחזרנו שוב לחושויוב, לבית היתומים. לפני עזיבתנו את פולין עשינו ביקור אחרון בורשה חיפשנו קרובים כולנו רצינו להיות בטוחים שלא משאירים מישהו מהמשפחה ,שלא נצטער יותר מאוחר שלא חיפשנו מספיק.


הנסיעה הייתה הכרחית מבחינה פסיכולוגית, להשתחרר מהמחשבה וההשערה שמישהו חיפש אותנו. ביקרנו בקהילה היהודית בורשה אני,ארנר ישראל,מונד'ייבסקי ואבעק ועוד הרבה חברה .


חזרנו בלי למצוא אף אחד. היה לי חבר שקראו לו אולק מונקר .אחיו שירת בצבא הרוסי האדום מצאתי את אולק בחושיוב הוא ידע לנגן על כינור. ערב אחד הנעים לנו עם הכינור, אולק נשאר בפולניה ביקר ברוסיה אצל אחיו, וחזר .לימים ראיתיו ב 1950 בארץ, בחיפה ברחוב הרצל פעם אחת. קשקשנו .אולי נסע לארצות הברית.הוא היה חבר קרוב מאוד וטוב שלי יש לי תמונה זו הוכחה.


בחודש אוגוסט, בחופשת בית הספר יצאנו את בית היתומים כאילו לטיול חופשה, הגענו לתחנת אושוויץ. ברכבת ישבנו במרכז ושמחנו ושרנו כמובן בפולנית. ירדנו באושוויץ מהרכבת, הלכנו קצת ברגל. קיבלנו בניין למגורים זמניים.


ראינו שם את התנורים ואת תאי הגזים ואת כל מחנה ההשמדה. לא האמנתי שכך השמידו אותנו. היינו שבועיים באושוויץ שם התארגנו 800-1000 יהודים ליציאה מפולניה.


לברוח מפולין, לא קל: יש ביקורת על הגבול. חילקו אותנו לקרונות ועל כל קרון היה שלט מאיזה מוצא היהודים . היו שלטים: איטליה, יוון, הונגריה, רומניה כל מיני ארצות רק לא פולין. מחקנו מסמכים פולניים וכתב מאחורי תמונות שלחייל הפולני לא יהיה במה לחשוד, הצלחנו לעבור את הגבול לצ'כוסלובקיה.


לפרק הבא    הפרק הקודם    לפרק ההנצחה

אצל משפחת מזורק ונסיגת הגרמנים

אצל משפחת מזורק

יצאתי בבוקר, התלבשתי באופן הכי חם שאפשר, זה היה בשנת 1944,בדצמבר קר ומושלג.


הלכתי ברגל כעשר,שנים-עשר ק"מ,בתוך שלג נעול בנעליים עם סוליה מעץ ,שגורמת להדבקת שכבת עקב על שכבת עקב. הליכה קשה ומייגעת .מחוץ לבגדים קר ,בפנים הגוף חם עד מזיע וזה מסוכן. אפשר כך מהר להתקרר ולחלות.


היה לי גם פחד שמה יגרשו אותי הגרמנים מהחצר ולא יתנו לי להיכנס או לבדוק בבית. באתי בשליחות של בעל הבית ואני צריך למסור לו על המתרחש בכל.


אזרתי עוז, נכנסתי .בתחילה הסתובבתי ברפת, ראיתי את הפרות ושמחתי שעוד לא שחטו אותן,את החזירים בחלקם חיסלו, את הצעירים שביניהם האכילו בשאריות אוכל שונות חציר וקש היו בשפע בגורן מאסיף של שדות התבואה.


נכנסתי לבית אמרתי שלום בפולנית. האוקראיניות ענו, הגרמנים זכרו אותי,חשבו שאני מבני משפחת המגורשים.


עברתי דרך חדרון קטן לעליית הגג לבדוק רתמות חדשות של סוסים.


אולישבסקי היה רותם ברתמות אלה את הסוסים בימי ראשון וחגים או אירועים משפחתיים .בדקתי זרעים שונים חיטה ועוד, חפצים שונים. כשירדתי ראיתי שק מלא נעליים צבאיות גבוהות .לקחתי זוג אחד של נעליים והחבאתי מאחורי המעיל וכך יצאתי מהבית לחצר.


שמתי את פניי לכיוון החלק העליון של הכפר למשפחת מזורק. ביררתי אם מוכנים לקבל אותי אליהם. האישה הסכימה .היא הייתה קתולית טובה בת 50,בעלה היה חולני ,לא מסוגל לשום עבודה .להם היתה בת בגיל 18-20,לא עזרה במשק ובן בן 12 שובב גדול. היא לא יכלה להתגבר על תעלוליו השונים, אני הייתי מתאים לה: יכולתי לטפל בסוס, בפרה ובשדות שהיו לה. קבעתי איתה ש"אני הולך לאולישבסקי למסור לו על מצב המבנים שלו ומשק החי ואני אודיע לו שאני עובר אליכם ".בינתיים ישנתי לילה אחד אצל מזורק, קמתי בבוקר, נעלתי זוג נעליים מעור שסחבתי מהגרמנים וההליכה הייתה קלה מאוד בנעליים החדשות.


הגעתי, סיפרתי לאולשבסקי, נפרדתי ממנו, ומשפחתו רק ביקשה ממני במידה ואני אוכל ,להשגיח על משקו ולהודיע לו אם קורה משהו. הבטחתי לו לקיים בקשתו והגעתי למשפחת מזורק.


חדר אחד גדול הייה תפוס ע"י הגרמנים ועוד שני חדרים נותרו לנו.


מזורק היה חולה בחורף כשהיה קר היה מרטיב את מיטתו. לפעמים בנו היה ישן איתו אבל כשהבן הרגיש שאבא שלו הרטיב קצת , היה צורח ובורח למיטת אמו שישנה עם בתה.


אני כל ערב הייתי מביא אלומת קש חדשה, פורס אותה על גבי הרצפה שם מצעים וסדין. בבוקר הייתי אוסף את הקש ונותן לאכול לפרות ולסוס ובערב מביא אלומה חדשה וכך בכל יום.


רק לפעמים היה ריב גדול בלילה בגלל שהזקן הרטיב, אז הבן רב גם עם אחותו והוא נשאר ללון עם אימו. הבת השנייה ישנה בחלק מצע קש שאני שמתי .לפעמים הגרמנים צעקו בלילה עליהם שיתנו לישון ואני נורא פחדתי ושמרתי על שלום בית. היו 3 מקלטים על יד הבית ,שהגרמנים עשו. החזיקו בהם ציוד אלחוטי. בבית השכן היה גנרל עם כמה קצינים פעם בבוקר נכנס רב סמל גרמני, העיר אותי ציווה עליי לרתום את הסוס לעגלה ולנסוע איתו בסביבה,כדי לחפש מקום נסיגה בשביל התותחים הכבדים. 6 סוסים היו גוררים תותח כזה.הוא מצא מקום מתאים והתחלנו לחזור למקום החניה שלהם.



כניסת הצבא הרוסי,הגרמנים נסוגים,אני בסכנת חיים,בגלל שטות:
קולות נפץ וההבזקים הפחידו את הסוס והוא לא רצה להתקדם. הסוס הרים רגליו הקדמיות ופתח בצווחות .הרב סמל הגרמני ירד מהעגלה וניבל את פיו בקללות עסיסיות בגרמנית ,שאת רובם הבנתי :"פולנים מלוכלכים!" והלך לכיוון ריכוז פלוגת התותחים והסוסים שלהם. משכתי את הרסן מעט שמאלה הסוס בדהירת בזק בלע כמה ק"מ, והגעתי לכפר. התרתי את הסוס והכנסתי אותו לאורווה. הבנתי כי שעת השחרור הולכת וקרבה, מה עוד שזה היה אחרי ערב של זיקוקי דינור שציינו ליל סילבסטר, כניסה לשנת 1945. הרוסים הפגיזו בתותחים את הצבא הגרמני במשך כ 20 שעות ברציפות.


הגנרל הגרמני היה נראה מטייל עם שומרי ראשו בשדה מרוב עצבים. לשם רפיון מתח ממחשבותיו פחדיו או אי יכולתו לעצור התקדמות הצבא האדום. מטוסים רוסיים חמקו מידי פעם בין ענני השלג בופן שלא ניתן לראותם. הגרמנים היו מבוהלים, ובמיוחד בשל שורת התותחים הכבדים שהיו רתומים (כל תותח ) ל-6 סוסים בלגיים,שגודל כל אחד מהם כגודל סוס וחצי רגילים. הסוסים גררו את התותחים לעבר הצד האחורי של המשק, כנראה למקום חניה חדש. החלו לפוץ שמועות שהגרמנים עומדים לעזוב את החצר שלנו ובד"כ ,בסיום העזיבה של איזור,באים מהגסטפו וכשפוגשים מישהו מסתובב או בבתים הורגים מרוב כעס על כישלונותיהם במלחמה. גברת מזורק החליטה לא ללון באותו לילה בבית ,רק בעלה נותר במיטה.


יצאנו למרתף שהיה בנוי ממאבן עבה וסגרנו מבפנים את הדלת. התכרבלנו בתוך שמיכות שלא יהיה לנו קר. לא דיברנו בינינו ,בקושי התלחשנו במידה והיה צורך .


בשעה 24:00 או אחת בלילה,שמענו צעקות של גרמנים לא רחוק מן המקלט. מסתבר שהגרמנים שמו תותח נגד טנקים, ומידי פעם ירו בו נגד הטנקים הרוסים המתקרבים. בכל ירייה של התותח חשבנו שהדלת נקרעת מציריה,או המרתף מתמוטט.


היינו מכונסים בתוך עצמנו ומקשיבים לכל רחש ורעש בחוץ על ידנו.


אסור היה לדבר אסור היה להשתעל.לו גילו אותנו יכול היה הדבר לגרום לטבח בנו.


פתאום נעשה שקט בחוץ,התותח לא ירה ,פסקו הצעקות בגרמנית.התחלנו להבין שהגרמנים עזבו את המקום. פתחנו את הדלת ,הסתננו חזרה לבית כדי להתחמם ולבדוק אם הכל בסדר. אור יום בחוץ החל לבצבץ,זה היה לפנות בוקר. נשמעו טרטורי מכונות ירייה בשדות.


יצאתי החוצה, שמעתי צעקות התקפה של רוסים על מאחזים גרמניים. הגרמנים נראים נסוגים. קשה היה להבחין בהם .התלבושת הצבאית הייתה לבנה וזו הסוואה מתאימה לקרקע. אבל הרוסים בהמוניהם מתקדמים, הורגים בחיילים הגרמניים הנוטשים עמדות הגנה אחרונות ובורחים לכיוון הגבול הגרמני.


המקלטים על מכשיריהם של הגרמנים נעזבו. אני והבן של מזורק נכנסנו לאחד המקלטים ,הבערנו אש בתנור הברנר, התיישבנו על הכיסאות, הדלקנו סיגריות שהגרמנים השאירו. אספנו עפרונות, עטים. נהנינו מהעישון בהנאה רבה. פתאום שמענו צעקות ברוסית.ליד הכניסה של המקלט ניצב חייל רוסי שצעק:"להרים ידיים !" וציווה לצאת החוצה.


כמעט נהרגנו בשוגג על ידי חייל רוסי. הוא חשב שבתוך המקלט התחבאו הגרמנים. אנחנו הצענו להם סיגריות לעשן, ולהיכנס לתוך המקלט.


הם כבר היו 3 – 4 חיילים רוסים, לקחו סיגריות בהנאה רבה מכיון שזה היה מצרך שחסר להם זמן רב. רק הזהירו אותנו שנלך הביתה ולא נשב במקלט,כי איזה חייל רוסי אחר יכול לטעות ולרוקן עלינו מחסנית.


כמובן שנכנסנו לכיוון הבית. הבית כבר היה מלא חיילים רוסים יושבים ומכינים איזה תבשיל תפו"א(לא היה חסר), הורידו כמה צפורי דרור מהעצים בירי ושמו לבישול מה ששמו, הריח לא היה הכי נעים אבל ארוחה מבושלת הייתה להם.



לפרק הבא     הפרק הקודם    לפרק ההנצחה

אצל אולשבסקי וגירוש המשפחה

 אצל אולשבסקי ולדיסלב בעיירה פונטקי-דולנה

הגעתי לכפר .נכנסתי לבית האלמנה הסברתי לה שנשלחתי לעבוד אצלה.


לא הייתי יותר מ 3 ימים אצלה.


עבד אצלה איש מבוגר שהמליץ לי לא להישאר אצל האלמנה ,בגלל עבודה מרובה בשדה ותנאים קשים .לדעתו לא אחזיק מעמד. הבנתי שהוא לא מעוניין שיהיה לו מתחרה בעבודה. הוא הציע לי ללכת לכפר בשם " פונטקי – דולנה" אל משפחה בשם אולישבסקי ולדסילב.


הגעתי לאולישבסקי, התקבלתי.הוא נטל ממני את התעודה והעביר אותה לראש ועד הכפר. נרשמתי כחוק והכל היה כשר.


המשק של אולישבסקי היה די מבוסס: 10 פרות, מספר עגלות ,כ 20 חזירים, קצת עופות, זוג סוסים לעבודה וסייח מתבגר.באורוות הסוסים היה בנוי דרגש. שמתי את החפצים האישיים שלי על הדרגש. חתיכת ראי שבור שהייתה שם,שמשה אותי להתבונן בפנים ולהסתרק .יכולתי לקצר את הפאות לשמור על מראה של גוי.


לאולשבסקי היו 2 בנות בגילאי 14ו-16 ובנוסף חיה אצלו בת משפחה כבת 20 שעבדה אצלם בכל העבודות המתבקשות: חליבה האכלת חזירים, איסוף תבואה בשדה,ליקוט תפו"א. בנוסף היו לו דבורים.היה בונה בעצמו את הכוורות. מפיק דבש.


איכר מתקדם ,קצת חשד בי, היות ולא הייתי מתפלל, לא הולך לכנסייה, אין קרובים, לא מתיידד עם נערים בכפר. היו לי שני חברים: אחד בנו של נפח הכפר,שידע לנגן באקורדיון מספר שירים והיה מזמין אותי בערבי יום ראשון להיות נוכח במסיבות הריקודים.


סדר היום שלי היה קבוע :8:30 בבוקר -יציאה למרעה עם פרות.


בצהריים בין 13:30 ל-15:00 שוב יציאה למרעה .בערב ב- 19:30 בקיץ לפעמים ביקור אצל חבר.


גידלתי כמה שפנים. בחורף בערבים, היינו שנינו יושבים בבית עד שעה 10-11 מקשקשים .היתי ישן על הדרגש שבאורווה.


אולשבסקי היה מחלק אוכל לסוסים (ארוחת לילה), נועל מבחוץ את הדלת ואני הייתי נשאר על הדרגש עם הסוסים עד הבוקר. בקיץ הדלת הייתה פתוחה כדי שיהיה אוויר.


פעם בערב סיפר אולשבסקי סיפור על כך שהיה שיכור והפליק מכות נמרצות ליהודי לשם שעשוע. הם הסתכלו עליי איך אני מגיב ,לחיוב או לשלילה, השתדלתי להיות מאופק כאילו לא נוגע לי. עברתי את הבחינה בסדר, הם התייחסו אליי בסדר.

כל משפחה נאלצה לשלוח לעבודות פרך אחד מבני המשפחה.משפחת אולשבסקי שלחה אותי.עבדתי בסביבות פולטוסק בחפירת תעלות קשר, תעלות נגד טנקים.באחד הימים,תוך כדי עבודה במחנה הגרמני,פגשתי את זיגמונט פטר,שנתן לי את תעודת הלידה שלו.בעצם היותנו "זהים",היינו שנינו בסכנת חיים.נאלצתי לברוח משם וחזרתי למשפחת אולישבסקי.

הבריחה מאזור אוסטרולנקה, מעבודות החפירות, באמצעות אמא של קובלסקי , 

נפח בכפר.

אמא שלו העבירה אותי מכוסה בשמיכה, בפולטוסק, בעגלה רתומה לסוס.

עברנו גשר מתאם גרמני,עברנו מחפורות.

בן ובת היו לה,הם האכילו שבויים רוסיים פצועים והשקו אותם.


הגרמנים נסוגו מהחזית הרוסית, לאחר שחטפו כמה מפלות קרביות.

יום אחד,ראיתי פתאום מטוס שהנמיך ונדמה שהיה חייל גרמני על הכנף מנסה לתקן משהו.

הוא נראה באופק נופל.הייתי מאוד סקרן ,החלטתי לרוץ לשם ולראות מה קרה. בסוף

המלחמה הציוד הגרמני לא היה מתוחזק כהלכה. הלכתי כ 5 ק"מ,דרך השדות עד שהגעתי

למקום.היתה התקהלות.פילסתי לי מקום בתוך הקהל הפולני וראיתי 3 מנועים ענקים

פזורים ליד גוף המטוס.כנף שבורה.המטוס נפל בתוך חורשה וענפים חדרו לחלונות וניפצו

זגוגיות. שמעתי שהוציאו כמה גרמנים פצועים מתוך המטוס ואחד נדקר על ידי ענף.

שמחתי לראות את המטוס שרוע על הקרקע ושומר עם רובה ,שמר על הפצועים,שנלקחו

לבית חולים.

פתאום השומר ניגש אלי ואמר שאני דומה ליאן (רוסי).מזלי שלא עצר אותי לחקירה, מיד

ברחתי והתרחקתי מהמקום.חזרתי לכפר פונטקי בו גרתי אצל אולשבסקי.

הגרמנים כבר הרגישו שהם מפסידים את המלחמה .כלפי חוץ עוד הראו יכולת עמידה מול התקפות הצבא האדום: למשל בערב דיברו ביניהם 3 גרמנים, זה היה לאחר שמשוריין שלהם הופצץ ע"י מטוסים רוסיים, וכך הם אמרו :"צריך לקחת את סטאלין ואת צ'רצ'יל את רוזנפלד ובסוף את היטלר ולתלות את כולם!". כך אמרו כשהיו מיואשים. אבל לאחר שהצליחו לכבוש איזה קטע מרוסיה בחזית ,תיכך שינו את הטון וצעקו:"הייל היטלר!". לכן אין להאמין לגרמנים. צריך לעקור אותם מהשורש.


יום אחד צפיתי בהם ,בבית שלידנו,בו התמקמו,וראיתי כי הפשיטו חייל.הוא נותר ערום. שפכו מים קרים בתוך פיילה(דוד),ובאמצעות מברשות קשות, שפשפו אותו עד זוב דם בתור עונש על שלא רחץ את עצמו בבוקר במים קרים.


לאחר שינה בחורף בתוך גורן קרה, אני הייתי מחליף לבנים שהאוקראיניות היו מכבסות ,הן היו תולות ואני הייתי מחליף .הייתי מלא כינים וזה עזר לי.


הייתי תולה חולצה בחוץ בלילה ובבוקר כל הכינים נותרו מתות על החולצה.
כך הייתי נלחם בהן.
סוסה משכה לי בשערות בלילה.
 פעם הייתי חולה מאוד, שכבתי כמו מת על הדרגש היה לי חום גבוה. לרופא פחדתי ללכת. פחדתי מפני בדיקה כללית ,שלא יראו שאני נימול, גם זה עבר במזל.


פעם כמעט נפלתי בפח :


חייל גרמני עמד במשמרת בחצר. באותו זמן יצאתי מהבית לכיוון האורווה כדי לישון.אני שרקתי שיר לכת גרמני באופן ספונטני.החייל חשב שאני חברו הנס.נכנסתי חזרה לבית וכך יצאתי מהעסק הזה.כעבור חצי שעה,יצאתי מהבית והלכתי לישון באורווה.


אני הבנתי את השפה גרמנית ,העמדתי פנים שאיני מבין שום מילה.פעם קצין גרמני הסביר לאולשבסקי איך הגרמנים ידחפו חזרה את הרוסים לצד השני של הנהר נכב,הוא עמד כמו גולם ונענע בראשו.אני הבנתי שהם גמורים ומלקקים את הפצעים,אולם הקבר פתוח לפניהם.


 ה ג י ר ו ש

כשהגרמנים היו בנסיגה,התאכלסה פלוגה אצל משפ' אולשבסקי,

 וביניהם שתי נשים אוקראיניות.

הן היו מכבסות את בגדיהם ושרתו את הגרמנים.

מידי פעם הביאו חפצים אישיים של חיילים גרמנים שנהרגו בחזית. שמו בפרוזדור ,תרמיל גב ,מזוודה וכובע פלדה מנוקב מכדור רוסי.


הם היו נוהגים לשלוח את החפצים האישיים לבני המשפחות בגרמניה, בגאווה לזכר ההרוג.
 אני נהגתי לפשפש בכיסי התרמילים ולחפש בעיקר סיגריות, והייתי מעשן אותן בסתר. היה אומץ פעם .


הגרמנים שהשתלטו על הבית והמשק של אולשבסקי היו מפלוגת עזר.


שתי אוקראינית החזיקו לעבודה ולשירותי מין עם החיילים. הם היו מבשלים ומספקים את האוכל לחזית כ 15-20 ק"מ מהמקום.


כשהחזית קרבה, משפחת אולשבסקי נאלצו לעזוב את ביתם ואת משקם והורשו לקחת את הסוסים ושתי פרות וקצת חפצים, בעיקר לבוש ומצעים. אני נסעתי איתם, הם הפכו לפליטים ,השאירו אחריהם הכל :חזירים, פרות, דבורים ותפו"א כל חפצי הבית.


עצבות רבה אפפה אותם, חרדה רבה הייתה בליבם. פחדו שהכל נהרס ונשרף. כך היו נוהגים גם במלחמת העולם הראשונה .הגרמנים היו בוזזים ואח"כ שורפים. אולשבסקי גמר להעמיס על גבי העגלה את הדברים החיוניים :קצת בגדים בעיקר אוכל, בשר חזיר, חיטה ללחם וקצת דבש. קשר את שתי הפרות הכי טובות שלו ואת היתר השאיר בידי הגרמנים ו-2 האוקראיניות .הם עכשיו בעלי הבית. 30 שנות עבודה וחסכון ירדו לטמיון. בשביב של שנייה או רגע. אולישבסקי ישב קדימה, לקח את המושכות וציווה על סוסים לצאת מהחצר שלו, דרך השער האחורי, לדרך שמובילה לכפר בו גרים בני משפחה שלהם. אשתו ישבה בחלק האחורי של העגלה והסתכלה שהפרות לא יסתבכו בשרשראות שהיו קשורים לסולם העגלה. שתי הבנות התכסו בכיסוי ראש רק עיניהן נצצו מהדמעות.


אני ישבתי בראש מורד עצוב ומשתתף בצערם שהפך להיות גם צערי. לא ידעתי לאן נוסעים, למי נוסעים, ואם לא יקרה איזה פנצ'ר לפני שתסתיים המלחמה.


העגלה הפכה למזחלת.
יש סדור כששמים מתחת לגלגלים לוחות פלדה רחבים וקושרים עם שרשראות בכל מיני צורות לגוף העגלה.


זוג הסוסים נשפו דרך נחירי אפותיהם החוצה בקצב אחיד וגם שאפו .
כך צעדו כשרגלי הסוסות נכנסו מלמעלה למטה בתוך השלג ,וכך פילסו דרך גם למזחלת הרתומה לגופם. גם להם יש רגש.צעדתם היתה איטית כאילו קשה להם להיפרד ממקום מחייתם. מידי פעם לפעם היו זוקפים את אוזניהם לאחור...


בשעות הצהריים הגענו לכפר. האישה והבנות נכנסו לבית הקרובים אני נשארתי לעזור בחוץ לאולשבסקי להתיר את הסוסות ולהכניס אותן לאורווה. נתנו להם אוכל. כנראה שלא היה גבר בבית הקרובים של אולשבסקי.


אף אחד לא בא לעזור זה סימן שאין גבר בנמצא.
חלק מהחפצים הורדנו לבית וחלק הנחנו בגורן. הערב ירד, נכנסנו לחדר, אכלנו ארוחת ערב, קצת קשקשו על המצב החדש שלהם וקיוו שהמלחמה תגמר מהר ויחזרו הביתה וימצאו הכל שלם.


הבית לא היה גדול .אולשבסקי החליט לישון בגורן בתוך ערימת חציר. בפולניה אין נחשים בדרך כלל ושום זוחלים ארסיים. מבחינה זאת אין פחד לישון בתוך חציר, קש וכדומה. לאולשבסקי היה פרוות מעיל מצוינת.


עשינו גומה בתוך החציר והתכסינו עם המעיל. ישנו טוב, היה חם.


כל יום עבר ללא שינוי יום אחד דומה למשנהו .
כעבור איזה שבועיים שאל אותי אולשבסקי אם אני מוכן ללכת לבדוק אם אצלו במשק הכל בסדר, אם הבית עומד ובעיקר מה קורה עם הגנרטור. כמובן שהסכמתי באין ברירה, האוכל שם החל להתמעט. צץ לי רעיון לעזוב אותם אולי.
היו לי מכרים שרצו אותי בכפר של אולשבסקי. חשבתי שכדאי לבדוק ולברר.


לפרק הבא     הפרק הקודם    לפרק ההנצחה

אצל קורפייבסקי והשגת ת.זהות מזיגמונט פטר

אצל משפחת קורפייבסקי 1942 עד מרץ 1943:


נפרדתי מלבנצה ומאשתו . לחצתי את ידיהם והודיתי על כך שהחזיקו אותי אצלם וסידרו לי במשפחה שלהם במקום חדש לחיים.


אני הכרתי את הדרך לכפר ל " ללבו " ,הייתי לפחות פעמיים בקיץ בביקור אצל משפחת קורפיבסקי, בלווית  גיסתו(אחות אשתו) של לבנצה שמה היה :ידויגה /ראומלדה , היא חיה עם אמא שלה בבית של אחיה, רומן קורפייבסקי.


יצאתי מהבית של לבנצה .אט אט נעלמה השכונה מאחורי. המשכתי ללכת דרך שבילים צרים, עברתי את הגשר של העיירה פומיחובק ,פניתי שמאלה, חציתי את העיירה וכעבור שעה הייתי מחוץ לעיירה.


שדות מכוסים בשלג עבה, גבוה ללא שביל. חיתתי את רגליי בתוך שכבות השלג וכך התרחקתי מהמקום שהתרגלתי אליו ולמשפחת לבנצ'ה.


עברתי כפר אחד ולפני חורשה בעלת צמרות העצים לבנים מהשלג ,רק גזעי העצים בצבע שחור, עומדים ישרים וזקופים ,מזדקרים מתוך האדמה.


נכנסתי לחורשה .כל צעד שלי השמיע רחש מהשלג הנמחץ בפסיעותי.


שקט מוחלט בתוך היער, אין נפש חיה.


פה ושם קופצת ארנבת חצי קפואה ורעבה, מחפשת איזה שיח נמוך שמזדקר ,איזה צמח נקי מעלים ,אכמניות פרא ומכרסמת אותם.


גמעתי ככה כ 5 ק"מ של יער.בלכתי התעופפו בצמרות העצים עורבים עם צרחות מפחידות. העורב היה מסמל מוות.


כפר " ללבו " נראה באופק. עוד היה עליי ללכת כברת דרך. בשדה המכוסה בלבן ושלג רק עצים צעירים היו מכוסים בקש נגד קור, ומסגרת רשת חוטים מגודר נגד כרסום הארנבות.


הגעתי לכפר תשוש ועייף .חצי יום הלכתי . פתחתי את דלתון העץ של הגדר, נכנסתי לחצר,עזרתי עוז ודפקתי בדלת הצריף. נכנסתי לחדר, רומן קורפיבסקי ואנטונינה קיבלו אותי בסדר. היתה להם בת קטנה בשם טרסה .באותו יום לא עשיתי כלום .קיבלתי פינה בחדר אכלתי ארוחת ערב אצל המשפחה החדשה והלכתי לישון.

רומן קורפייבסקי

 
קמתי בבוקר, אכלתי ורומן קורפיבסקי הסביר לי את מבנה המשק :סוס אחד ו- 3 פרות, כמה חזירים, "15 מורג אדמה", כשמונים דונם. בחורף אין מה לעשות, במשק נותנים אוכל לפרות והחזירים ,רק הסוס מופעל לפי הצורך במשק. חוטבים עצים ושוברים את העצים לחתיכות להסקה בבית ולאפות לחם.


הצריף היה מחולק :בחדר אחד גרה אמא של רומן קורפובסקי עם בתה ידביגה. לפי החוק, הבן היורש נותן פרה אחת לאמא .הוא מספק לפרה את כל האוכל ובנוסף נותן לאמא שלו כמות של חיטה שיספיק לה ללחם לכל השנה. זה בעבור הבטחת קיום.


בכליון עיניים חיכיתי לאביב, רציתי לעזור במשק, להצדיק את קיומי במשפחה. השלגים החלו נמסים .פה ושם בצבצו איים בצבע ירוק מתוך השלג. זרמי המים שקשקו בתעלות שנוצרו מהזרמים. כל יום השמש הייתה יותר חמה. השלג נעלם ,השדות היו גלויים, כל חלקה וגידולה .הירק באחו התחיל לצמוח,הפרות יצאו למרעה ,בעזרת הסוס חרשו את האדמה, להכנת זריעת גידולי אביב וקיץ. האביב התחיל במלואו השמש שלחה את קרניה על היקום ,הציפורים צפצפו והעצים לבלבו.






השגת תעודת זהות מזיגמונט פטר
יום רדף יום ,הכל היה מונוטוני:בבוקר הפרות הובלו למרעה,האבסת חזירים ,הסוס לחריש או לשידוד.האיכר יצא לזרוע, האישה לעזרת הבעל בשדה ולבישול בבית.


אני נהניתי מעצי הדובדבנים .בעיקר הם עזרו לי למלא את הקיבה הריקה בין ארוחה לארוחה. עזרתי לחרוש עם הסוס, לשדד, לזרוע תפו"א ובאיסוף תפוחי אדמה. מרעה פרות, נשיאת עצים מהיער הקרוב להסקה ובעיקר לאפיית לחם. בקיץ היו מבשלים עם קש.


הכרתי נער פולני בגילי בשם זיגמונט פטר .הוא עבד אצל משפחה בכפר בשם פוטקובסקי ולדיסלב .הוא היה מוורשה. בגלל המלחמה והרעב בעיר ורשה, הוריו הפצירו בו שילך לעבוד בכפר למחייתו ושיעזור להורים ולמשפחה.


הם היו משפחה מרובת ילדים. תחילה חששתי להכיר מישהו שלא יפרסם בכפר שאני ממוצא יהודי. נמנעתי מלקשור קשרים עם זרים, אבל הוא מצא חן בעיני,
היה גם בודד.


בערבים לא היה לו מה לעשות, אז התיידדתי איתו. הוא ידע קצת לשיר. היינו מטיילים בערבים בשדות האחו היינו נהנים מחברותנו. בקיץ, בערב,היה מנהג של הצעירים, להתאסף על יד תמונת מרים הקדושה. הצעירים היו שרים יחד. גם אני הלכתי עם זיגמונט, הוא היה המגן שלי לכל מקרה שתהיה איזו הפתעה ומישהו ינסה לפגוע בי ,הוא המציל שלי. וככה נוצרו בננו יחסי אמון וחברות. בשכנות למשק של קורפיבסקי ,היה גר שכן בשם וילמובסקי, שונא יהודים ממדרגה ראשונה. אשתו הייתה נוהגת לבקר את אשתו של רומן קורפיבסקי, אנטונינה ,אשר הושפעה כנראה ממנה, וכל פעם הייתה מסבירה לי כמה זה מסוכן לי להיות אצלם. כל הכפר יודע שאני יהודי. בין קורפיבסקי ווילמובסקי היו יחסים מעורערים, הייתה להם ילדה מאומצת שהייתה צועקת בקול רם:" יהודי יהודי!" עליי בכל פעם שהייתה רואה אותי וזה סיכן אותי ,במיוחד כאשר היה עובר ז'נדרם גרמני רכוב על אופניים.


פעם אחת חזרה משפחת קורפיבסקי מאיזה ביקור משפחתי בכפר בסביבה וסיפרה לי שהרגו משפחה פולנית בגלל שהחזיקו נער יהודי. אנטונינה הסבירה לי שאני נמצא בסכנה וגם מסכן את משפחתה ,ואמרה לי לחפש מקום ושאני אעזוב את ביתם. הציעה לי ללכת לפומיחובק למשפחת לבנצ'ה פולק אולי הוא יעזור לי למצוא מקום כלשהו. ישנתי בעליית הגג של הרפת, פחדו שאישן בבית, כמובן שהיה קר, זה היה חורף 1943.


דקירות הקש לא פגעו בי. ירדתי בסולם מעליית הגג, אכלתי משהו ועזבתי את משפחת קורפוביסקי, הלכתי בתוך שלג עמוק באותה הדרך שבאתי. נעלתי נעליים עם סוליה של עץ והשלג היה נדבק לסוליה שכבות שכבות של שלג.בכל כמה מטרים הייתי צריך להוריד את עקבות השלג הגבוהים.


ייאוש גדול תקף אותי. קיוויתי עכשיו רק שלבנצ'ה פולק שיוכל להציל אותי ולעזור לפתור את המצב שלי. הגעתי לצריפון של לבנצ'ה הוא לא היה בבית. אמרתי לאשתו שאני מוכרח לראות את לבנצ'ה, בינתיים הכניסה אותי לחדר וביקשה לא לצאת ,היות וראש העיר הוא גרמני וגר 50 מטר מהם, בתוך וילה על ידם.


זאת הייתה וילה קטנה אבל יפה של קצין פולני שנעלם בזמן המלחמה. אשתו האלמנה נאלצה לעזוב לטובת הגרמני. השעה הייתה לפנות ערב, אשתו של לבנצ'ה כיבדה אותי בכיבוד קל, והתחילה להציע לי הצעה שאלך לוורשה. בוורשה עוד היו יהודים, אבל ההשמדה הייתה במלוא הקיטור. התחלתי להרגיש לא בנוח ,הסברתי לה שאינני יכול להגיע לוורשה ושיתפסו אותי הגרמנים בדרך ב"מוצלין" על הגשר שמקשר בין השטח המצורף לגרמניה ובין הפרוטקטיד ויהרגו אותי. בעלה התמהמה עד שעה מאוחרת 10 בלילה, הגיע מהעבודה, בראותו אותי הופתע לגמרי, הסברתי לו את מצבי. הקשיב והתחיל לטכס עצה. הלכנו לישון אני לא ישנתי כל הלילה.


קמתי , התרחצתי אכלתי ארוחת בוקר. לבנצ'ה הכין לי פתק ובו כתובים כתובות ושמות של איכרים שמומלץ לפנות אליהם, כדי להתקבל אצלם לעבודה.


הוריד את מעילו, נתן לי ללבוש, נתן לי זוג נעליים גבוהות במצב טוב, נפרדתי ממנו ומאשתו וקצת בפקפוק איחל הצלחה וחזר על אותה אמרה קבועה שלו, ש"אני אעבור הרבה סכנות וקשיים אבל בסוף אצליח להישאר בחיים ונתראה אחרי המלחמה" – אמן.


סגרתי את הדלת ובפנים נפולות, התחלתי ללכת לכיוון הכפרים לפי ההדרכה שלבנצ'ה הסביר לי. חמקתי מן העיירה,כך שמישהו לא יראה אותי.


כל החיים שלי היו תלויים במזל ,איך שיתמזל דרכי. הגורל היה תלוי באם אמצא מקום לעבוד. חשבתי שאוכל להיות אצל לבנצ'ה פולק ,אבל הגורל אכזב אותי ואני עכשיו תלוי בחסדו של איזה איכר נוצרי שבכלל לא מכיר.


הרבה ספקות חדרו לליבי, אם אני בכלל אצליח להתקבל אצל מישהו, או אצטרך לנדוד בשדות וביערות ולחזר על הפתחים ולבקש פיסת לחם או כוס שתייה אצל איזה גוי רחום.


הגעתי לכפר המיועד, מצאתי את האיכר הנ"ל .הסברתי לו ש"שלח אותי לבנצ'ה פולק אלייך לעבודה". שאל אותי :"האם יש לך תעודה?" מכיוון שלפי חוק אסור להלין מישהו זר. צריך תעודת לידה או זהות והוא חייב להודיע לראש ועד הכפר. אמרתי לו שאין ברשותי, אבל אני אביא לו תעודה. נשארתי למיין סוג סלק לפרות ,להוציא את הרקובים.הוא הלך באותו זמן לראש ועד הכפר לשאול אם מותר לו להלין אותי. באותו זמן שהוא לא היה, הסתלקתי מן הכפר לכיוון חזרה לכפר ללבו, להשיג תעודת לידה מהחבר שלי זיגמונט פטר.


הגעתי בשעה מאוחרת לפאתי הכפר ,נשכבתי על השלג מול החצר של קורפוביסקי רומן, שכבתי על יד עץ דובדבן מושלג, ובכיליון עיניים חיכיתי אולי מישהו ייצא לחצר. פחדתי להיכנס הביתה .אור חלש בקע מתוך חלון חדר אימו של קורפוביסקי. בתה ידויגה הייתה נוהגת לכתת רגליה אצל חברותיה בערבים הארוכים בחורף. חיכיתי בסבלנות וציפיתי שהיא תחזור לביתה ,ובאמת ראיתי שבשעה 11 בלילה מישהו מתקרב לכיוון שלי .כשהדמות קרבה תיכף זיהיתי שזו היא .הלילה היה בהיר ,ליל ירח. צעקתי בשקט" ידויגה ידויגה!" היא הופתעה והגיעה אליי נבהלה קצת ,אבל הכירה את קולי .הסברתי לה שהייתי אצל אחותה בפומיחובק ולא יכלו לעזור לי ובשביל להתקבל אצל איכר,אני צריך תעודה .


אמרתי לה שנפל לי רעיון ,לבקש מזיגמונט פטר את תעודת הלידה שלו .היא התלהבה מהרעיון והסכימה להיות שליחה, היא תנסה לשכנע אותו .הכניסה אותי לחדר. היא חיה עם אמה בחדר אחד. שתיתי משקה חם ואכלתי. החביאו אותי מאחורי ארון ושם עברתי את הלילה. הייתי סגור בחדר. לא יצאתי כדי שלא לגלות את עצמי כלפי רומן, בנו ואשתו אנטונינה


ידויגה הלכה לזיגמונט והצליחה לשכנע אותו, רק בתנאי שאני אבוא ואשבע לפני המשפחה שאצלה הוא עובד.השבועה היא, שאם אתפס, לא אגלה שהוא נתן לי את התעודה.

אני הלכתי ביקשתי ממנו שייתן לי את התעודה "רק זה יכול להציל אותי!" נשבעתי לפניו ולפניו והאנשים שהוא עובד אצלם, שלא אגלה ,כי אם אתפס בין כך ובין כך יהרגו אותי, ואני אגיד שמצאתי את התעודה וזה יהיה האליבי שלו. הבטחתי לו ,אחרי המלחמה להטיב איתו במשהו כתודה.


כשקיבלתי ביד את התעודה הרגשתי שנולדתי מחדש יותר בטוח ראיתי, סיכויים אפשריים יותר להישאר בחיים.


ידויגה הלכה לחפש בעבורי מקום,באחד הכפרים המרוחקים 15-20 ק"מ מ"ללבו" והיא מצאה מקום אצל משפחה, אישה אלמנה עם 3 ילדות שבעלה החייל נהרג במלחמה.


מזג האוויר נעשה יותר חמים .האביב היה בפתח, השלגים נמסים וגם לי קצת חם בלב.


שמתי את התעודה בכיס שלא תאבד לי ויצאתי לדרך. עברתי דרך העיר "נשלסק", הייתי מלא ביטחון במקרה של ביקורת :"יש לי תעודה שמעידה שאני נוצרי".


נתקלתי ברחוב הראשי בזוג גרמנים מפטרלים עם נשקם על כתפיהם


עברתי קרוב מאוד על ידם, ושום נימה של חשד לא עלה במחשבתם, לחשוד שיהודי צוחק להם בפנים.

פומיחובק-ללבו-נשלסק  

 
לפרק הבא   לפרק הקודם      לפרק ההנצחה

הפרידה הבלתי נמנעת

 לבנצה והאיש שמדבר יידיש ,יחד עם שכן השחיזו סכינים ,גרזן והכינו ומים רותחים ברפת.
 שכבו שם שלושה חזירים בתוך קש, צמודים אחד לשני ,רק מדי פעם אפשר היה לשמוע נחירות צריחה אופיינית של חזיר. החזירים המשיכו את נמנומם ובאותו זמן נכנס האיש מדבר היידיש עם גרזן בידו,היה כבר קצת חשוך, היכה בראשו של כל חזיר. קצת צריחות, דקירה בכיוון שריר באמצעות הסכין ובכך הסתיימה השחיטה.


אני הייתי בחוץ לשמור ולהשגיח אם לא עובר איזה גרמני או מלשין .


השחיטה הייתה אסורה ומי שנתפס עלול היה לקבל 4 שנות מאסר.


השחיטה עברה בשלום, בערב עשו חפלת זלילה של כל החלקים הקטנים והטובים בטיגון ושתייה. קצת מוסיקה עם גרמושקה.


היה בשכונה פולני אחד שעבד במחנה צבאי גרמני בעיר "מודליו" .


הוא נכנס לבית בשומעו קצת נגינה מהבית .האנשים קצת חששו ,אבל הוא אכל ושתה רקד בעיקר עם אשתו של לבנצה.


לבנצה יצא החוצה וקרא לי ואמר שאני אסתכל על התנהגותו של הגוי הזה. לבנצה באותה עת היה בחוץ קצת עצבני בשעה 2 לפנות בוקר נגמרה החגיגה. אשתו עזבה את בית השכן והלכה לישון בביתה.


באותו זמן גם הגוי נכנס לביתה. היא נכנסה למיטה והוא ניסה להתעסק איתה. באותו זמן נכנס לבנצה וראה שהגוי הלז נמצא בביתו ביקש ממנו לעזוב את הבית. הנ"ל סירב, התחוללה קטטה. לבנצה זרק לו צינור מתנור חימום עליו, הנתקף ניסה להחזיר ,לבסוף לבנצה, שהיה איש נמוך ,רחב מוצק בעל כוח, הרים אותו וזרק אותו לעבר גדר העץ של החצר.


הוא אהב את אישתו הוא האמין לי למה שסיפרתי שראיתי, אמר לי שהגוי ניסה להתחיל עם אשתו ,אבל אשתו סילקה, דחתה אותו מעל פניה.


הכל השתתק הלכנו קצת לישון.


התעוררנו מאוחר ב 10 – 11, באו קונים על רוב חלקי הבשר, כך שנשאר ממנו לשימוש ביתי וקצת לנקניק.


לפנות ערב הגיע אל הבית ראש ועד השכונה. הוא אחראי על כל התושבים כלפי השלטונות הגרמניים הוא היה איש טוב, לא אנטישמי. אני הייתי לפעמים משחק עם הילדים שלו. לבנצה קיבל אותו יפה, הבין תיכף שהוא בא לדבר בעניין שהוא מחזיק יהודי. הגוי ההוא שקיבל מכות, בא לראש ועד השכונה והודיע לו חד משמעית שאם לבנצה לא יסלק את היהודי מביתו, הוא ילשין לפני הגסטפו במקום שהוא עובד. לבנצה ערך שולחן עם כיבוד בקבוק וודקה, התיישבנו שלושתנו סביב שולחן לטכס עיצה. לאן יכולים להעביר אותי,תוך ימים ספורים. אחרת ,ראש ועד השכונה יהיה מוכרח למסור אותי לשלטונות הגרמנים. ראש ועד השכונה ביקש מלבנצה לחפש במהירות מקום מחבוא בשבילי הוא לא רצה לפגוע בי ובלבנצה.


ראש ועד השכונה לחץ לי את היד ואיחל לי הצלחה בכל דרכי אשר תהיה. לבנצה היה מבולבל , כעס על הלז המלשין אבל שקל בצורה רציונלית לפתור את הבעיה ולמצוא מקום מחבוא בשבילי .


הוא שלח את אשתו, מלה(MELAׂ) ,לכפר בשם " ללבו ", כדי שהיא תדבר עם אחיה רומן קורפייבסקי,המתגורר בכפר ובבעלותו משק חקלאי. היא הלכה ברגל בשלג 12 ק"מ , עד שהגיעה לכפר " ללבו " והצליחה לשכנע את אחיה לקבל אותי למשפחתה. מתח רב עברתי בציפיות בלתי ברורות לגבי התשובה.


מחשבות שונות באו בערבוביה באו ופרחו ממוחי . הגעתי לבסוף למחשבה אחרונה שאצטרך לעזוב את משפחת לבנצה ולחפש מקום אחר אם אמצא.


זה חורף קר 25 מעלות מתחת לאפס. מישהו סיפר לי ש"מוות קל זה להירדם בלילה בחוץ, בלילה ירח וכוכבים נוצצים וישנים כילדים".


למזלי אשתו של לבנצה שבה הביתה ובשורה טובה בפיה .ככה נגאלתי ממחשבות רעות שאפפו אותי.


לבנצה שמח שבשלב ראשון יש לי לאן ללכת. הוא היה איש טוב ,לוחם אנטי נאצי .פעם בחוזרו מהעבודה בערב הלך בכביש ופתאום שמע בכי של ילד בצד הכביש, בתעלה ,ניגש אליו ולקח אותו הביתה, הרגיע אותו שלא יפחד ואמר "יש לי בבית אחד כמוך!", הילד היה בן 7 – 8 שנים ורצה להגיע ל"צחנוב" בעיר ,ב"צחנוב" עוד היו יהודים.


הילד אכל ארוחת ערב וישן איתי במחסן על מצע קש מרופד. בבוקר הראתי לו איך ללכת לאורך פסי הרכבת. לבנצה צייד אותו עם לחם ובקבוק שתייה .יותר לא ראיתי אותו ומה עלה בגורלו. רק אלוהים יודע,אם יש.


לבנצה פולק אהב לאכול טוב ,לשתות הרבה עד לשכרה. כשהיה שתוי רק ממלמל על פולניה האבודה ועל האנשים המסכנים שסובלים בגלל הנאצים. בקוצר רוח היה רוצה שהסיוט המלחמתי יעבור מהר.


בכל פעם שהצרבת הייתה תוקפת אותו הוא היה מבקש מהסבתא הזקנה שתגיש לו כד קטן של שמנת "לקכ" לשתות ולכבות את השריפה שבגופו .אפילו כשהיה שיכור כלוט,לא פטפט מילה גסה על היהודים, זו היתה הוכחה ליושר מחשבתו ומה שחשב כשהיה צלול,כך גם חשב בהיותו שתוי כמו לוט.


היה מסוגל לשאת שק של 100 ק"ג בדרך לא דרך.


כשאישתו לא היתה בבית,היינו אוכלים 3 פעמים ביום מהנקניק המעושן שעשה,וזה נדיר במלחמה.


הגיעה שעת הפרידה ממני.


לא ידעתי מה מחכה לי.


אצל לבנצה הייתי כמו בן מאומץ ! כל מה שיכלו נתנו לי :בגדים ,נעליים .


בירך אותי שאצליח לעבור את המלחמה האכזריות הזאת.


תמיד היה מעודד אותי ואמר לי :" אתה תעבור הרבה דרכים קשות, אבל תישאר בחיים. יש לי הרגשה כזאת ".המילים שלו נחרטו במוחי והן ליוו אותי כל תקופת המלחמה עד לשחרור, בעצם לאורך כל החיים.

לפרק הבא      לפרק הקודם    לפרק ההנצחה

חיים בצל הסכנה ועזרה לנמלטות

בצל הסכנה:


היתה שכונה ליד נהר קטן .בקתות מעץ,אין חשמל,מנורות נפט,כיריים,מטבח,תנור מחימר או ברזל.שם התגוררו פועלים.


בערבים היו מתכנסים ומדברים על פרנסה, על הכיבוש הגרמני על בני המשפחה שנעלמו בשרותם בצבא וכ"ו.


ניכנסתי עם הגוי שלי,לבנצה, לאחד הבתים. הוא היה צריך לסדר עם מישהו מבני הבית,להביא 12-10 שקי חיטה לאפיית לחם.


המכיר שלו כנראה עבד בחווה ,חקלאית פולנית.בעליה של החווה גורשו וגרמני התיישב בה וניהל את החווה ואת תוצרתה העביר לגרמניה. באחד הימים, הגרמני נסע לגרמניה לביקור משפחתי, ובחווה נישאר פולני, מכר של לבנצ'ה הגוי שלי. איתו עשה עסקה על חיטה .


הגישה לחווה הייתה אפשרית עם סירת משוטים . כאשר כולם היו מסובים על יד שולחן ולגמו ודקה וקשקשו ביניהם, פתאום אחד התקרב אלי ואמר אנחנו רוצים לטובתך להשפריץ עליך מים קדושים ,ומהיום והלאה תהיה נחשב אצלנו כנוצרי לכל דבר. הטקס היה קצר, אמרו איזה ברכה נוצרית .


בשעה 9 בערב נכנסתי עם לבנצ'ה לתוך סירה. אני ישבתי באמצע הסירה על ספסל עץ ולבנצ'ה עם המשוטים חתר לכיוון החווה. במרחק של כ 100 מטר מאיתנו ,היה גשר מעל הנהר שבו שטנו הלוך וחזור הגשר היה מאובטח על ידי חיילים גרמנים.

עברנו עם הסירה מתחת לגשר כשחייל גרמני צועד עם רובה על כתפו בפינה הימנית של הגשר.


ליבי פעם בחוזקה עצרתי את הנשימה וגם לבנצ'ה היה איש זהיר מאוד ,הוא לא הפעיל את המשוטים עד שהתרחקנו 20 – 30 מטר מהגשר.


לבנצ'ה המשיך לחתור במשוטים בחוזקה הוא היה איש חזק.


הסירה פילחה את מי הנהר וככה הגענו לחוף של אדמת החווה, העמסנו במהירות את שקי החיטה ובשקט ,כדי שלא לעורר רעש בסביבה. אם היינו נתפסים, העונש היה כבד: מספר שנים בבית הכלא.אם היו יודעים שאני יהודי,העונש יכול היה להיות כפול ומכופל. מה גם שזה מוות בטוח לי וגם ללבנצה ואשתו וכל מי שקשור עם המכירה הזאת.


לבנצה נטל את המשוטים לידיו החזקות ובאומץ רב חתר לכיוון חזרה,עם החיטה.


מסביב הייתה אפלה, שקט פסטורלי השתרר מסביבנו ,רק מקש המשוטים נשמע באוזניי. שכבתי פרקדן על שקי החיטה ורק מחשבה אחת הייתה מטרידה את מנוחתי שרק נצליח לעבור את הקטע המסוכן של הגשר שמעל הנהר,שם שומר גרמני מפטרל.


השעה הייתה לפנות בוקר, התקרבנו לגשר .לבנצה "עוצר" אותי לא לפחד."רק שהמזל יאיר לנו פנים", חשבתי בליבי וכך היה, ועברנו את הגשר והחייל הגרמני לא הרגיש. רק העיניים שלי לא סטו מהגשר. לא האמנתי שהסכנה העיקרית מאחורי .


הגענו לחוף,קשרנו את הסירה, סחבנו את השקים על גבינו לבית של לבנצ'ה .100 מטר מהנהר אכלנו ושתינו משהו והלכנו לישון רצוצים ועייפים מההרפתקאה הלילית, לילה טוב.


הגשת עזרה ליהודיות נמלטות בפומיחובק


אחר הצהריים יצאתי למרעה. על יד פסי הרכבת היה שביל פרות שהיה נמצא קרוב למסילת הברזל. רק מעטים מבעלי הרפתות היו מביאים את העדרים קרוב למסילה. קרו מקרים ופרות נפגעו. אני השגחתי על שלושת הבהמות שלבנצ'ה הפקיד בידיי.


מסילת הברזל היה מקום מעניין: רכבות נעו צפונה ודרומה. התבוננתי בחלונותיהן מי הם הנוסעים, רכבות עמוסות עם כלי נשק, טנקים תותחים ארוכי קנים ופרצופים קלסים גרמנים נראו מתוך כובעי הפלדה. זה היה ב1941, לפני מבצע ברברוסה הגרמני 22/6/41 .יום ולילה דהרו רכבות עמוסות. רק גלגלי הקרונות תקתקו חרקו מעומס המשקל על גבי המסילה. הכל היה סודי.הפולנים תחת הכיבוש הנאצי, היו חסרי ישע.


הלחץ הגרמני היה בכל מקום. היה פחד כללי.


הצטרפה אליי ידידה למרעה עם הפרה האדומה .הפרה האדומה היתה מנסה ללקט את עשביה קרוב למסילת הברזל. זה היה מקום קבוע שלה מיום היוולדה. הילדה הייתה בת של עובד רכבת וגרו בבית שבנו על יד פסי הרכבת. זכויותיהם היו ללקט ראשונים את מה שגדל על יד המסילה.


החלפנו מספר מילים בינינו ,כדי שלא יהיה משעמם. היא לא ידעה שאני יהודי. הפניתי את הראש לכיוון מזרחה ,ופתאום הבחנתי באשה וילדה בת 8 – 10 מסתתרות מאחורי גדר עשויה מעץ, ושמתי לב שהן משתהות קצת . חדרה בי מחשבה שאולי הן יהודיות והן מחכןת עד שיחשיך. הפרה האדומה התרחקה לכיוון הבית. המכירה נופפה לשלום והתרחקה .


השמש כמעט נטתה לשקוע .החלטתי לגשת לאישה ולילדה .ראיתי שהן מבוהלות ,הרגשתי שהן יהודיות. אמרתי להן שלא תיפחדנה ממני ,כי אני יהודי שעובד אצל נוצרי ואני אוכל לעזור להן במשהו.


הן רצו לנסוע לעיר צ'חנוב, שם עוד היו יהודים. את תחנת הרכבת מידי פעם היו פוקדים ז'נדרמים גרמנים ובודקים את הנוסעים. הצעתי להן מקום לינה בתוך הגורן ,כיבדתי אותם עם ארוחת ערב שהיתה ברשותי. בערב הן חיכו לי בשדה. הבאתי אותן לגורן ללינה. ב 5 בבוקר לקחתי אותן לתחנת הרכבת קניתי להן כרטיסים. הרכבת הגיעה,הן עלו לקרון נפנפו לי כמובן החזרתי נפנוף.

לפרק הבא     לפרק הקודם    חזרה להנצחה