יחיעם

עכו היתה בידי הערבים.נהריה היתה מנותקת מהקריות.כעבור חודש,לאחר שהפצעים הגלידו מאי ההצלחה לשלוח סיוע ליחיעם,החלטנו לעלות ליחיעם ברגל.


יום לפני כן,קניתי בקבוק יין,שתיתי עם עוד חבר,קצת השתכרתי,לא יכולתי לישון באוהל.שכבתי תחת עץ אקליפטוס גדול ונרדמתי.בלילה ירד גשם,הגשם עורר אותי מהשכרות.נכנסתי לאוהל,להמשיך בשינה.


בשעה 7:30,נערכה השקמה כללית.אכלנו.אני לקחתי תרמיל קטן,עם חפצים אישיים.נסענו באוטובוס לחיפה.כל הקבוצה נכנסה לנמל,כמטיילים לנהריה בסירות.עברנו את ביקורת האנגלים,סירות המנוע זזו מהנמל.סירת המנוע היתה מחוברת לסירה אחרת בחבל עבה. אני ועוד שלושה מהקבוצה ואחד מפלי"ם,היינו בסירה.הים היה גלי ורוח קרירה נשבה על פנינו.עקפנו את עכו בלב הים.


הערבים היו גם נוהגים לירות על סירות שעברו בקרבת החוף.


כשקרבנו לחוף נהריה,הגלים גברו וגבהו.הוטל עוגן והתחלנו להיטלטל לפי קצב הגלים מעלה ומטה.על חוף נהריה היו תקועים בתוך החול מספר עמודי צנורות עבים.שחיינים טובים,נהריינים מנוסים,ניסו להגיע אלינו עם חבל שהיה קשור לגופם.


אולם הם לא הצליחו.לבסוף בחור אחד מהקבוצה שלנו ליפף חבל על גופו והצליח להגיע לחוף.את החבל קשרו לצינור שעל החוף ומתחו אותו .היו צריכים להביא לנו בעזרת החבל סירת גומי,כדי שנוכל לעלות לחוף.


הגלים המשיכו לעלות ולרדת וחבל הסירה הנגררת שבה הייתי,התמתח בהגיע גל אל הסירה.איש הפלי"ם שאל אם אנו יודעים לשחות ,אמרנו שלא.


כעבור כמה גלים,החבל נקרע,הסירה הזדקרה כלפי מעלה והועפנו לכיוון החוף.נפלנו לתוך הים במרחק 5 מטר מהחוף.אחד שנפל,משינו מן המים,מעולף מעט.קיבל כמה סטירות על שני צידי פניו ע"י חובשת,בכדי שיתאושש.


לאחר עבודה מאומצת להביא את כל הקבוצה על גבי סירות,להגיע לחוף מבטחים,התארגנו והלכנו לאכול במסעדה אצל פייבלמן בשדרות הגעתון פינת וייצמן.


למשרד הבטחון היה הסדר עם פייבלמן,בזמן המלחמה.


הלכנו ברגל לקיבוץ עברון,תפסנו תנומה,לפנות ערב ישבנו בגורן הקיבוץ.אח"כ ירדנו לאכול ארוחת ערב אצל פייבלמן.לאחר האוכל הלכנו למחנה צבאי קטן,ליד בית הקברות בנהריה,הצטיידנו בנשק ותחמושת והצטרפנו לשתי פלוגות צבא שעמדו ללוות אותנו ולהבטיח את הצטרפותנו לקיבוץ יחיעם.הלכנו בטור עורפי בכביש הראשי לכיוון מושב רגבה.צורת ההליכה היתה חלק מצד שמאל וחלק מצד ימין.עברנו לאורך הכביש הפנימי של היישוב.

תוספת שלי:
מאחר ואין בידי כרגע עוד פרטים על המשך ההגעה ליחיעם,אני משערת שהם הלכו לאורך נחל יחיעם,בין גבעות ושדות,ובסופו של דבר התיישבו בקיבוץ. לפחות לגבי אבי,ידוע לי שחי בקיבוץ יחיעם זמן מסויים.

תוספת שלי:

בשנת 1951,נישא להלה רייזר, אותה הכיר בבית היתומים בפלדפינג.

תמונות מתקופת הצבא ומיחיעם:

לפרק הבא      הפרק הקודם      לפרק ההנצחה      תמונות    ENGLISH

במנזר סנט.אוטיליה שהפך לבית חולים

בצ'כוסלובקיה



בהמשך הנסיעה נעצרנו באחד המקומות הרוסיים,לא נתנו להמשיך לכיוון האמריקאי,לכיוון גרמניה ,לאיזור האמריקאי .לאחר מלחמת העולם השנייה, עם כניעת גרמניה הנאצית, ארבע המעצמות הגדולות שנלחמו נגד הגרמנים חילקו את גרמניה וגרורותיה לארבע אזורים: אמריקאי, רוסי, אנגלי וצרפתי.
הרוסים עצרו את שיירת הרכבת לביקורת. חשדו שאנחנו יהודים פולנים ורוסיים,ולא כפי שהיה כתוב על שלטי הקרונות שאלה יהודים איטלקיים, יוונים וכדומה. הרכבת עמדה בצד,על אחד המסלולים,כדי לא להפריע לתנועת הרכבות הסדירה.


קיבלנו איזו ארוחה קלה לפני שהחשיך .גמרנו לאכול ,סידרנו בתוך קרון הרכבת התפרשות כללית על גבי שמיכות ללינת לילה בקרון. היה איתנו מדריך אחד שידע רוסית יותר טוב מהחיילים הרוסיים. הוא היה מורה בתיכון בזמן המלחמה ברוסיה. היה ציוני שרוף וכל רצונו היה לעלות לארץ, וגם להביא אותנו לישראל. היינו כ 60 ילדים, נערים ונערות בקרון, חלקנו היה בגילאי 15-16 ו 17-18 היתר היו מתחת לגיל 15 שנה. באמצע הלילה חייל רוסי נכנס לקרון שלנו והתחיל לפשפש בחפצים שלנו ובעיקר בין חפצי הנערות.


הנערות התנגדו לחיטוטים בחפציהן. המדריך שלנו התעצבן והתחילו לקלל אחד את השני. הגידופים הגיעו כמעט למכות .החייל רצה להוריד את המדריך מהקרון. אנחנו התנגדנו לו ולא אפשרנו לחייל הרוסי לעצור את המדריך.


הוצאנו את החייל בדחיפות מחוץ לקרון ,המדריך כינס את כל הנערים והנערות והסביר לנו שהוא הולך להסתלק מהמקום לפנות בוקר. הוא פחד שהרוסים יעצרו אותו בבוקר. הוא הציע לבוגרים שביננו ,למי שרוצה לברוח,שיתחלקו לקבוצות קטנות כדי להגיע לרחוב יוזפה 7 לקהילה היהודית. המדריך ברח מהקרון. שתי הקבוצות של 6-7 חברה הסתננו מהקרון. הסתלקנו מאזור התחנה והתחלנו לנוע לכיוון עיר הבירה של צ'כוסלובקיה- פרגה. הלכנו בכבישים לפי החיצים שהיו מסומנים לאורך הכבישים. המרחק היה 50 ק"מ מפרג.


היינו כבר כ 20 ק"מ מתחנת הקרון. עברנו תחנת דואר על יד הכביש והמשכנו לכיוון פרגה. היינו כבר איזה 2 ק"מ מתחנת הדואר . אחד מתחנת הדואר רכוב על גבי אופניים ,עם סרט אדום על השרוול, עצר אותנו ואמר לנו להתלוות אליו לתחנת הדואר.


הוא חשד בנו שאנחנו מהשיירה מהקרון שברחנו.


כנראה הרוסים הודיעו לכל התחנות הממשלתיות שאם יראו קבוצה או בודדים חשודים, יבדקו אותם ויעצרו אותם. למזלנו עבר חייל רכוב על אופנוע, עצר על ידנו, שמע את הויכוח בננו ובין איש הדואר. החייל התערב לטובתנו ושכנע את הקומוניסט שאנחנו ילדים מסכנים חוזרים ממחנה השמדה גרמני ונוסעים לפולין. הקומוניסט עזב אותנו. הודינו לחייל האלמוני. המשכנו ללכת, הגענו לאיזו עיירה קטנה, שני בלשים צ'כים על אופניים עצרו אותנו שאלו לאן רוצים להגיע.


ענינו:"לפרגה" ,וביקשנו שיסבירו לנו איך להגיע לתחנת הרכבת. כבר היה חושך היינו עייפים. החלטנו לקחת סיכון ולפנות למנהל הרכבת שיאפשר לנו בלי כסף להגיע לפרגה.


קיבלנו ליווי ע"י 2 הבלשים עד לתחנה. בתחנה נפגשנו עם קצין ברכבת והוא סידר לנו נסיעה ברכבת ללא תשלום. הגענו ב 11 בלילה לפרגה. לא ידענו איפה זה רחוב יוזסופה מס' 7. החלטנו לשבת על הספסלים מחוץ לתחנת הרכבת .בשעה 1 בלילה נעשה לנו קר ,החלטנו להיכנס לתוך אולם התחנה .שם נתפסנו ע"י שומר התחנה שלקח אותנו למעצר לילי. ישבנו כל הלילה במדרגות לקומה. המקום היה סגור עם דלת ברזל ומנעול.

בשעה 8,9 בבוקר נקראנו ע"י קצין תחנת הרכבת. נתנו לנו תלושי אוכל לצלב האדום .היו מחלקים לכל מיני המהגרים ובעיקר לפליטים שהשתחררו ממחנות ריכוז ועבודה. אנחנו הגענו לרחוב יוזסופה 7 לקהילה היהודית.


סיפרנו את הסיפור שאנחנו אלה מהרכבת שנעצרו ע"י הרוסים. איש אחד לקח אותנו לבניין ששם היו הרבה יהודים מכל מיני מקומות והיו מטופלים ע"י יהודים שטיפלו בענייני העלייה לישראל. בפרגה הצ'כית לא היה אוכל .קיבלנו כמה קורונה צ'כים לצורך קיום. אני הלכתי למסעדה לאכול .אפשר היה רק להשיג מרק ולביבה. בירה היתה חינם. בנוסף הלכתי לכנסיה של נוצרים, גם שם חילקו אוכל בעיקר צלחות מרק.


אחר כך הופיע המדריך שהציע לנו לברוח מהרכבת והוא עזב מהר את פרג לישראל. היינו שבועיים בפרגה הצ'כית, קצת טיילנו זו עיר יפה מאוד. בערבים ראינו כמה סרטים מצחיקים בעיקר של השחקן צ'רלי צ'פלין .


ראינו את הסרט המפורסם שלו "זמנים מודרניים", איך הוא אוכל נעליים גם אנחנו כמעט עשינו אותו דבר. באחד הבקרים הודיעו לנו "נוסעים ברכבת לגרמניה ".ארזנו את הדברים האישיים המעטים והלכנו לתחנת הרכבת של פרגה.


נסענו ברכבת נוסעים מספר ק"מ, אחר כך הועברנו לרכבת משא והמשכנו לנסוע. התרוצצנו על גבי פסי הרכבת כשבועיים היינו מבולבלים מכיווני הנסיעה. נסענו לדרומה של צ'כיה ובחזרה לא זוכר בדיוק איך הגענו לגרמניה לתחנת "מינכן" .


הועברנו לחוה חקלאית גרמנית שהייתה מנוהלת ע"י כמרים ואחיות רחמניות גם היה שם בית חולים בשם "סנט-אוטיליה". בזמן המלחמה בית החולים היה מיועד לחיילים גרמניים פצועים, וכשאנחנו באנו היה תפוס ע"י יהודים חולים ומבוגרים ששרדו ממחנות הריכוז.למעשה סנט-אוטיליה הינו מנזר ששימש זמנית כבית חולים.


 היינו אז קבוצה כ 50 ילדים, נערים ונערות, חיפשנו מחלקה אחת, אחיות רחמניות גרמניות היו מטפלות בנו, היינו נחשבים כחולים,עשינו חיים שם: אוכל היה בשפע , טיפול רפואי, רופאים גרמניים צבאיים בתלבושתם הצבאית בלי סמלים נאציים. עם סמל חדש על הכובע. הם היו מטפלים בנו.


בבית החולים המאולתר במנזר saint-ottilie סנטוטיליה,לקראת עליה לארץ ישראל


אני אהבתי התעמלות והייתי משחק כדורגל היה שם מגרש גדול .הרכבנו קבוצות בינינו ורוב הזמן בילינו במגרש הכדורגל. בצד של המגרש הייתה ערימה עצומה של גבס לרגליים וידיים של הצבא הגרמני.


פעם אחת בחוזרי מהמגרש לבניין המחלקה ,עברתי פסי רכבת. בתחנת הרכבת, עמדו איזה עשרים שלושים גרמנים. הם צעקו עליי למה אני עובר את הפסים כשהרכבת מתקרבת, ואני באופן ספונטני פתחתי פה והתחלתי לגדף אותם בקללות בגרמנית ,מה שידעתי צעקתי לעברם. "פאפלוכתא" דוישן" "היטלר-קפוט".


עשיתי שערורייה גדולה. הגרמנים צלצלו למשטרה והביאו מ.פ אמריקאים,מהמשטרה האמריקאית שהיתה אחראית על האזור הזה.


הגיע ג'יפ עם 2 מ.פ ורצו לקחת אותי לחקירה. כמובן התנגדתי קיללתי "יופ תווי אמריקונסקי ארמי" קיללתי את הצבא האמריקאי. בשביל להרגיע אותי מ.פ אחד ירה ירייה מעל ראשי ואז לקחו אותי לג'יפ והגעתי לנקודת משטרה. לקחו ממני פרטים ושחררו אותי בהתערבות המדריכים שלנו.


לכמה מהם היו חממות, היינו חודרים לתוכם ומוציאים כל מיני גידולים.


היה כומר אחד גרמני שידע עברית על בוריה וזה היה מפליא אותנו. היינו בבית חולים "סנט.אוטיליה" במשך שלושה חודשים בבית הבראה "נגמן".


העבירו אותנו לעיר בשם "פלדופינג" ,שם היינו נוהגים לשחק כדורגל עם נוער גרמני. היינו בועטים בהם ברגליים במתכוון הם קיבלו את זה באופן ספורטיבי הבינו שמגיע להם .גם שיחקנו נגד אנגלים כדורגל. פעם שיחקנו נגד חיילים אנגליים צנחנים (כלניות – הם היו ידועים לשמצה בארץ) אני זוכר שחקן אחד נתן דחיפה לאנגלי והוא נפל על גבי עמוד חשמל שהיה במגרש המסדרים במחנה ההשמדה " ברגן בלזן".היה גם מקרה שאחד הנערים תפס אותו בגרונו סתם לשם נקמה. וגם היו מקרים שחברה ,שהיו פרטיזנים ביערות רוסיה ונלחמו נגד הגרמנים ניצלו את היותם בגרמניה: היו נוסעים ברכבות והיו משליכים גרמנים מהקרונות לשם הנקמה.


מתוך קבוצה של 50-60 ,12 קיבלו הודעה על תזוזה לכיוון ישראל. גם אני הייתי בתוכם. זה היה בחורף קר.


בערב כל חברי קיבוץ "מעפילים" שהדריכו בסנט.אוטיליה,קראו לקבוצה שלנו, עשו מסיבת פרידה יפהוהודיעו לנו שאנחנו החלוצים, אנחנו הגרעין הראשון שיתנחל באיזה שהוא מקום בארץ ישראל . זה צריך להיות מקום שבו יתר החברים יגיעו במשך הזמן להתיישב במקום. לא ראינו שום צורת חיים אחרת, רק הקיבוץ נראה אידיאלי בשבילנו כקבוצה מגובשת לחיים חדשים בא"י.

 
לפרק הבא      הפרק הקודם     לפרק ההנצחה

עזיבת משפ.מזורק והליכה ל"ללבו" ולוורשה

עזיבת משפחת מזורק


בחוץ עמד טנק מפלצתי רחב וגבוה בעל קנה קצר. אמרו שלטנק הזה קוראים סטאלין ,על שם המנהיג הקומוניסטי שלהם.


בחצר התגודדו עוד חיילים .הם התבססו על יד המקלט של בעל הבית. כל מיני כלי נשק הוצאו מכל פינות החצר: מרגמות, מכונות ירייה, מספר טנקים..


סוסים נמוכים מסיביר,סוסי פוני עם מזחלות קוזקים דהרו על סוסיהם היה מגוון של כל חיילות הצבא הרוסי.


ניקו שטח קטן מן השלג ונחתו מספר מטוסים קלים "קוקורצניק" .המטוסים האלה שימשו לסיור ועזרו לדווח על ריכוזי צבא גרמני או חוליות אחרות שהיו חוסמים את התקדמות הצבא הרוסי.


בין הטייסים היו גם יהודים ובתוך הצבא בכלל היו יהודים שלחמו למיגור גרמניה. השנאה הייתה גדולה .הרוסים החיילים האחרונים לא זכו לתפוס חייל גרמני חי..הראשונים חיסלו כמה שיכלו והשאירו מאחור רק גופות נאצים. החיילים האחרונים היו צריכים להסתפק בהתעללות בגופות הנאציות.


קרה לי מקרה:


חייל מבוגר שאל אותי כמה קילומטר יש עד הגבול הגרמני .אמרתי לו 80 עד 100 קילומטר, אז הוא אמר לי:" אין דבר עוד היום נהיה שם!".


שאלתי אותו "למה זה חשוב לך"? "אנחנו מתחילים לשחוט מקטן ועד גדול עד ברלין,עד גמר המלחמה"


הרוסים גם סבלו מאבידות רבות ופצועים רבים. את ההרוגים היו קוברים במקומות שנהרגו .רק עשו קבר ותקעו שלט וכובע פלדה היה תלוי מעל הקבר. את הפצועים היו מעבירים לבית חולים ברכבות ללב רוסיה.


לאחר שנחו קצת, מספר שעות, אכלו קצת ,התחילו הרוסים בהרעשה של מרגמות. החיילים הסתדרו בשורה ונשקם דרוך וצעדו קדימה לעבר הגרמנים. בהליכתם סרקו את השטח שלפניהם אולי מסתתר איזה גרמני בערוצים או בקפלי קרקע. הטנקים כבר היו רחוק מהכפר שלנו.המזחלות עם הסוסים הסיביריים התקדמו .הם נשאו בעיקר אספקה ותחמושת. בלי הרף,נהרו כוחות רוסים לכיוון מערבה, לגבול הגרמני. רק נשארו שלדים של משוריינים וטנקים שרופים בשדות, ערמות תחמושת גרמניים וגופות ערומות וחצי ערומות ,קפואות של גרמניים והעורבים היו עושים חפלה מהם.


ירד ממני עול הפחד מהגרמנים, אבל לא גיליתי שאני יהודי המשכתי באותה צורה להתנהג, רק חשבתי איך אני מתחיל לחפש מישהו מהמשפחה אם בכלל מישהו חי.


כעבור איזה שבועיים הופיע אצלי החבר הנוצרי זיגמונד פטר והציע לי לבוא איתו ללבו .אמר שהוא נוסע לוורשה לקבור את ההורים שלו שנהרגו בוורשה בזמן המרד הפולני נגד הגרמנים. לקחתי את מעט החפצים המטלטלים.


כאב לי מאוד לשמוע על האסון שקרה לחבר שלי שהציל את חיי. נפרדתי ממזורק ואישתו ובעיקר מהילד. כבר היינו חברים הצלחתי להתיידד איתו במשך זמן שהותי אצלם.


הלכנו ברגל איזה 8 – 10 ק"מ הגענו ל"לבו" הוא הלך לאיכר שלו ,אני הלכתי לקורפיבסקי שקיבל אותי יפה. בערב עשינו ארוחה חמה הזמנו את זיגמונד פטר וחייל רוסי שתינו קצת משקה חריף, קשקשנו קצת. חשבנו קצת להפחיד את השכן וילמובסקי שאיים להסגיר אותי, אבל עזבנו את זה כדי לא לגרור המשך שנאה בין שכנים. קורפוביסקי התעסק עם וודקה ביתית .פעם הלכתי להחליף בנשלסק בתחנת רכבת, רוסי לקח ממני 2 בקבוקי וודקה ונעלם. קיבלתי נזיפה מאישתו של קורפיבסקי. עבדתי בהקמת גשר מעץ בשביל הצבא הרוסי. שלושה שבועות עבדתי עד 12 בלילה. אוכל כמעט לא היה, סיגריה היו מעשנים 5 איש כל אחד כמה שאיפות.


עזבתי ללבו. כמה אנשים נהרגו בעבודה ,בעצם טבעו, עבדו על קרח, הקרח בקע ולפעמים זרמי מים "בלעו" מספר חיילים רוסים. כל העבודה היתה ידנית וקשה.

הולכים ל"לבו" ולורשה,למצוא קרובים:


לזיגמונד פטר היה אח קטן בגיל 16 בערך .הוא בא לקרוא לזיגמונד אמר ש"השלג כבר נמס בשכונה שגרו ההורים של זיגמונט ויש צורך דחוף לזהות את גופות ההורים".


נסענו שלושתנו לורשה. האח של זיגמונד פטר תפס חנות ריקה עזובה, לא היו חלונות,ארגן 3 מיטות . מצאנו קרטונים עבים קצת עיתונים, ישנים סגרנו עם הניירות את חלון הראווה הגדול באיזו שהיא צורה שלא יהיה פתוח ושיהיה חם בלילה. 
זיגמונד זיהה את גופות הוריו, הלך לכומר לשם סידורי רישום וקבורה.
כשחזר כבר היה בחוץ חושך. 
אח של זיגמונד, סטפן, הדליק נרות, אכלנו משהו. בערב הצענו את המיטות נכנסנו למיטות ולא נרדמנו.


אח של זיגמונד פרש לפנינו תוכנית לאן הוא הולך ומה נעשה מחר. הוא תכנן שנתעסק בחיפוש אחרי חפצים בתוך הריסות הבתים .זאת פרנסה טובה מוצאים הרבה שלל ודברים. בחוץ עמדו 2-3 אנשי משטרה חשאיים בתלבושת ציוילית(אזרחית) ושמעו את התוכנית הזאת.


אנחנו לא ידענו שהמשטרה החשאית עומדת ליד החלון ומקשיבה, אני וזיגמונד בכלל לא רצינו להשתתף בעבודה שכזאת. זיגמונד רצה לגמור עם סידורי הקבורה ולחזור לכפר ללבוי ואני לרחוב איפה שגרתי לחפש קרובים.


המשטרה פרצה לתוך החדר, לקחו את שלושתנו לבניין משטרה סמוך. העמידו אותנו בפרוזדור וחקרו אותנו. אני חטפתי שתי סטירות בפנים שאזכור אותם כל החיים,ואולי זאת הסיבה שעזבתי את פולין אחרי המלחמה. 
 לאחר החקירה הכניסו אותנו למרתף הבניין שהיה משמש כבית סוהר. בפנים היה רק פולני אחד מבוגר, עצור. הוא סיפר לנו שהאשימו אותו בחשד לשיתוף פעולה עם גרמנים. איך שהוא עברנו את הלילה, למחרת בבוקר נתנו לנו לנקות כמה חדרים של המשטרה בקבלנות. נתנו לנו ארוחת צהריים ושחררו אותנו.


אני התחלתי לחפש תכף קרובים, אם יש. 
זיגמונד פטר ליווה אותי עד הגשר פויטובסקי בורשה. זה הגשר היחיד שנשאר שלם, יתר הגשרים הגרמנים פוצצו והרוסים שמו סירות מחוברות אחד על יד השני וזה היווה גשר זמני להעברת טנקים וציוד צבאי. 
אני קבעתי עם זיגמונד להפגש בכפר ללבוי בעוד מספר ימים. יותר את זיגמונד לא ראיתי עד שקיבלתי מכתב ראשון ב 1992 בחודש יוני כשהוא בן 67 ואני בן 65 נפרדנו על יד הגשר .הוא הלך לאח שלו אני עברתי את הגשר. קשה היה להכיר את הרחובות. רוב הרחובות היו הרוסים, הכבישים היו מפונים מפסולת הבניינים. ככל שהתקרבתי יותר לכיוון הגטו ההריסות היו יותר גרועות. בעצם הכל הרוס ושרוף, ושיפולי הכבישים היו מלאים קירות הרוסים.
הלכתי מעלה ומטה על גלי החורבות.

לפרק הבא           הפרק הקודם           לפרק ההנצחה

זוהי המפה הכללית של המסלול עד תום המלחמה. מקומות בהם עבד בנדודיו מכפר לכפר ומאיכר לאיכר.