הגעה למרסיי בצרפת והשייט באניה "תל-חי"

הגעה למרסיי בצרפת והשייט באניית המעפילים "תל-חי"

עלינו בתחנת הרכבת. נסענו עד גבול הולנד. את הגבול הוברחנו בלילה. ב-10-11 הועמסנו על משאיות צבאיות של הבריגדה היהודית ששירתו בצבא הבריטי. נסענו ממחסום אחד לשני עד שעברנו את גבול הולנד-בלגיה.


לפנות בוקר הגענו לבלגיה לבניין גדול בעל מספר קומות. קיבלנו אוכל טוב, בעיקר חלב גבינה צהובה ,שאת טעמה זכרתי הרבה שנים, היות והיינו מורעבים מהטלטולים במשך מספר חודשים.עלינו לקומה העליונה שהיתה מיועדת לחברי "השומר הצעיר". ישנו כמו מתים יום ולילה ואז רק ראינו איפה אנחנו . למקום קראו "שתו-דה בוינה".


בניין גדול ,רכוש של יהודי עשיר. סביבו מאות דונם של קרקע. בכל קומה היו מתגוררים אנשי מפלגה אחרת. היו שם "השומר הצעיר","מזרחי" ,"דרור" וכו'. המקום היה מנוהל ע"י כמה חיילים מן הבריגדה היהודית. הם היו ילידי ארץ ישראל. הם היו מלמדים אותנו עברית, גיאוגרפיה, הכל.


"סיפחנו" תעודות של המדריכים, חיילי הבריגדה בלילה בעת שישנו בחדרים, אני ועוד בחורה, שנמצאת בקיבוץ עין המפרץ. שהינו בבלגיה תקופה קצרה.


נסענו בשיירת משאיות של הבריגדה היהודית לצרפת .הגענו לנמל מרסיי. בדרך היה לנו מקרה של תאונת משאית שהתלקחה. לא היו בה למזלנו אנשים רבים. הועברנו למשאית אחרת ,השאירו אותה שרופה.


המשכנו ,עברנו איזו עיר אולי פריז ,לא יודע בדיוק . המשאית התנגשה בחמולה צרפתית ,עוכבנו חצי שעה והעסק סודר כנראה בתשלום כופר ע"י חיילי הבריגדה .כסף היה להם לכל אותם הדברים שכרוכים בעלייה.


במרסיי היינו מספר ימים .טיילנו קצת בהרים. הייה לנו מחנה ,מבני בטון, אוכל היה .

 
ציפינו בכליון עיניים לעלות על איזה אונייה ולהפליג לישראל. סוף סוף בא הרגע המיוחל .הגענו במשאיות בשעת אחר הצהריים לכיוון הנמל עצמו ונפרדנו מאדמת צרפת.

באניית המעפילים תל-חי:

עלינו על אונייה קטנה. בבטן האונייה היו בנויים דרגשים בכמה קומות. אני תפסתי מקום בתחתית בטן האונייה שכבתי על יד שני אחים קצת יותר מבוגרים ממני. אחד מהם היה מנגן כינור. (לימים פגשתי אחד מהם בארץ, עבד בתור כרטיסן באוטובוס.) כולם עלו האוניה הרימה עוגן והתחילה להתנדנד .בכל פעם התרחקה מהחוף ו"חתכה" יותר ויותר ללב הים. הערב ירד ועלטה השתררה לאיטה, חושך , ריח של מלח אפף אותנו.

היינו כ 600 עולים, על גבי הספינה "תל חי". היה צפוף בפנים .צוותי האוניה היו טורקים וצרפתים אני חושב. הקפטן היה טורקי זה בטוח גם הספינה.


לילה ראשון בהפלגה עבר בסדר. ביום עלינו קצת על הסיפון לראות את הים, הגלים היו המכים על דפנות האוניה. המנועים עבדו במלוא הקיטור, חרטום האוניה פילס לו דרך בין הגלים וכך היה גומע חלק ועוד חלק מהים ומתקרב למטרתנו לארץ המיוחלת.


עברו איזה יומיים שלושה ,באמצע הלילה בשוכבי על הדרגש למטה התחלתי להרגיש סיבובים בבטן, בדרגשים הגבוהים אנשים התחילו להקיא. האוניה החלה להיטלטל מצד לצד. שמעתי צעקות מצוות הספינה בצרפתית.


על הסיפון היו הרבה חביות דלק ושמן של המנועים, החבלים נקרעו והחביות התגלגלו מצד לצד על רצפת הספינה.


קמתי מהדרגש, ניגשתי לסולם המדרגות ועליתי מבטן האוניה לכיוון הסיפון. סיקרן אותי מה קורה ומה עלול להיות גורלנו במקרה אסון. היה פתח בסיפון, הוצאתי חצי גוף להתבונן על הנעשה ,החזקתי חזק בשתי ידיי את מעקה הסולם ,שלא להינתק על הסיפון.


לפתע טלטלה חזקה איומה, תורן הספינה נושק את גלי הים הסוערים. הטלטולים נמשכו כשעה ,רצתי למטה לשכב על הדרגש. למטה מרגישים הכי פחות טלטולים.


האוניה חיפשה בין איים בסביבות יוון מחבוא מהסערה. הסערה קצת שככה אבל פתאום שמענו חריקה מלמטה והאוניה נעצרה, עלתה על שרטון.למזלנו לא חדרו מים לבטן האוניה . הייתה תקלה.


ההפלגה הייתה בלתי לגלית(לא חוקית) והקפטן הטורקי הזקן סיפר שהוא עובד מעל 30 שנה על הים באזור הזה ולא זוכר סערה כה מסוכנת. הוא רצה לקרוא ל SOS אבל האחראי מארץ ישראלי לא נתן לו, על מנת שלא להתגלות לאנגלים. האנגלים התנגדו לעליית יהודים באופן בלתי לגלי. הם קבעו מכסה של 1500 יהודים בחודש ,ואת העולים הבלתי חוקיים היו מחזירים לארצות מהן יצאו לשייט,או לוקחים חלק למחנה עולים עתלית ויותר מאוחר לקפריסין. האוניה עמדה במשך יום, יומיים בתיקונים שונים וכנראה הצליחה בכוחות עצמה להשתחרר מהשרטון ולהמשיך בדרך לארץ. ראיתי סירות מוטור(מנוע) שהגיעה מאיזה אי עם שוטרים ,אולי שילמו כופר או תשר גדול.

פרטים לגבי האונייה והשייט

לפרק הבא   הפרק הקודם     לפרק ההנצחה

אצל משפחת מזורק ונסיגת הגרמנים

אצל משפחת מזורק

יצאתי בבוקר, התלבשתי באופן הכי חם שאפשר, זה היה בשנת 1944,בדצמבר קר ומושלג.


הלכתי ברגל כעשר,שנים-עשר ק"מ,בתוך שלג נעול בנעליים עם סוליה מעץ ,שגורמת להדבקת שכבת עקב על שכבת עקב. הליכה קשה ומייגעת .מחוץ לבגדים קר ,בפנים הגוף חם עד מזיע וזה מסוכן. אפשר כך מהר להתקרר ולחלות.


היה לי גם פחד שמה יגרשו אותי הגרמנים מהחצר ולא יתנו לי להיכנס או לבדוק בבית. באתי בשליחות של בעל הבית ואני צריך למסור לו על המתרחש בכל.


אזרתי עוז, נכנסתי .בתחילה הסתובבתי ברפת, ראיתי את הפרות ושמחתי שעוד לא שחטו אותן,את החזירים בחלקם חיסלו, את הצעירים שביניהם האכילו בשאריות אוכל שונות חציר וקש היו בשפע בגורן מאסיף של שדות התבואה.


נכנסתי לבית אמרתי שלום בפולנית. האוקראיניות ענו, הגרמנים זכרו אותי,חשבו שאני מבני משפחת המגורשים.


עברתי דרך חדרון קטן לעליית הגג לבדוק רתמות חדשות של סוסים.


אולישבסקי היה רותם ברתמות אלה את הסוסים בימי ראשון וחגים או אירועים משפחתיים .בדקתי זרעים שונים חיטה ועוד, חפצים שונים. כשירדתי ראיתי שק מלא נעליים צבאיות גבוהות .לקחתי זוג אחד של נעליים והחבאתי מאחורי המעיל וכך יצאתי מהבית לחצר.


שמתי את פניי לכיוון החלק העליון של הכפר למשפחת מזורק. ביררתי אם מוכנים לקבל אותי אליהם. האישה הסכימה .היא הייתה קתולית טובה בת 50,בעלה היה חולני ,לא מסוגל לשום עבודה .להם היתה בת בגיל 18-20,לא עזרה במשק ובן בן 12 שובב גדול. היא לא יכלה להתגבר על תעלוליו השונים, אני הייתי מתאים לה: יכולתי לטפל בסוס, בפרה ובשדות שהיו לה. קבעתי איתה ש"אני הולך לאולישבסקי למסור לו על מצב המבנים שלו ומשק החי ואני אודיע לו שאני עובר אליכם ".בינתיים ישנתי לילה אחד אצל מזורק, קמתי בבוקר, נעלתי זוג נעליים מעור שסחבתי מהגרמנים וההליכה הייתה קלה מאוד בנעליים החדשות.


הגעתי, סיפרתי לאולשבסקי, נפרדתי ממנו, ומשפחתו רק ביקשה ממני במידה ואני אוכל ,להשגיח על משקו ולהודיע לו אם קורה משהו. הבטחתי לו לקיים בקשתו והגעתי למשפחת מזורק.


חדר אחד גדול הייה תפוס ע"י הגרמנים ועוד שני חדרים נותרו לנו.


מזורק היה חולה בחורף כשהיה קר היה מרטיב את מיטתו. לפעמים בנו היה ישן איתו אבל כשהבן הרגיש שאבא שלו הרטיב קצת , היה צורח ובורח למיטת אמו שישנה עם בתה.


אני כל ערב הייתי מביא אלומת קש חדשה, פורס אותה על גבי הרצפה שם מצעים וסדין. בבוקר הייתי אוסף את הקש ונותן לאכול לפרות ולסוס ובערב מביא אלומה חדשה וכך בכל יום.


רק לפעמים היה ריב גדול בלילה בגלל שהזקן הרטיב, אז הבן רב גם עם אחותו והוא נשאר ללון עם אימו. הבת השנייה ישנה בחלק מצע קש שאני שמתי .לפעמים הגרמנים צעקו בלילה עליהם שיתנו לישון ואני נורא פחדתי ושמרתי על שלום בית. היו 3 מקלטים על יד הבית ,שהגרמנים עשו. החזיקו בהם ציוד אלחוטי. בבית השכן היה גנרל עם כמה קצינים פעם בבוקר נכנס רב סמל גרמני, העיר אותי ציווה עליי לרתום את הסוס לעגלה ולנסוע איתו בסביבה,כדי לחפש מקום נסיגה בשביל התותחים הכבדים. 6 סוסים היו גוררים תותח כזה.הוא מצא מקום מתאים והתחלנו לחזור למקום החניה שלהם.



כניסת הצבא הרוסי,הגרמנים נסוגים,אני בסכנת חיים,בגלל שטות:
קולות נפץ וההבזקים הפחידו את הסוס והוא לא רצה להתקדם. הסוס הרים רגליו הקדמיות ופתח בצווחות .הרב סמל הגרמני ירד מהעגלה וניבל את פיו בקללות עסיסיות בגרמנית ,שאת רובם הבנתי :"פולנים מלוכלכים!" והלך לכיוון ריכוז פלוגת התותחים והסוסים שלהם. משכתי את הרסן מעט שמאלה הסוס בדהירת בזק בלע כמה ק"מ, והגעתי לכפר. התרתי את הסוס והכנסתי אותו לאורווה. הבנתי כי שעת השחרור הולכת וקרבה, מה עוד שזה היה אחרי ערב של זיקוקי דינור שציינו ליל סילבסטר, כניסה לשנת 1945. הרוסים הפגיזו בתותחים את הצבא הגרמני במשך כ 20 שעות ברציפות.


הגנרל הגרמני היה נראה מטייל עם שומרי ראשו בשדה מרוב עצבים. לשם רפיון מתח ממחשבותיו פחדיו או אי יכולתו לעצור התקדמות הצבא האדום. מטוסים רוסיים חמקו מידי פעם בין ענני השלג בופן שלא ניתן לראותם. הגרמנים היו מבוהלים, ובמיוחד בשל שורת התותחים הכבדים שהיו רתומים (כל תותח ) ל-6 סוסים בלגיים,שגודל כל אחד מהם כגודל סוס וחצי רגילים. הסוסים גררו את התותחים לעבר הצד האחורי של המשק, כנראה למקום חניה חדש. החלו לפוץ שמועות שהגרמנים עומדים לעזוב את החצר שלנו ובד"כ ,בסיום העזיבה של איזור,באים מהגסטפו וכשפוגשים מישהו מסתובב או בבתים הורגים מרוב כעס על כישלונותיהם במלחמה. גברת מזורק החליטה לא ללון באותו לילה בבית ,רק בעלה נותר במיטה.


יצאנו למרתף שהיה בנוי ממאבן עבה וסגרנו מבפנים את הדלת. התכרבלנו בתוך שמיכות שלא יהיה לנו קר. לא דיברנו בינינו ,בקושי התלחשנו במידה והיה צורך .


בשעה 24:00 או אחת בלילה,שמענו צעקות של גרמנים לא רחוק מן המקלט. מסתבר שהגרמנים שמו תותח נגד טנקים, ומידי פעם ירו בו נגד הטנקים הרוסים המתקרבים. בכל ירייה של התותח חשבנו שהדלת נקרעת מציריה,או המרתף מתמוטט.


היינו מכונסים בתוך עצמנו ומקשיבים לכל רחש ורעש בחוץ על ידנו.


אסור היה לדבר אסור היה להשתעל.לו גילו אותנו יכול היה הדבר לגרום לטבח בנו.


פתאום נעשה שקט בחוץ,התותח לא ירה ,פסקו הצעקות בגרמנית.התחלנו להבין שהגרמנים עזבו את המקום. פתחנו את הדלת ,הסתננו חזרה לבית כדי להתחמם ולבדוק אם הכל בסדר. אור יום בחוץ החל לבצבץ,זה היה לפנות בוקר. נשמעו טרטורי מכונות ירייה בשדות.


יצאתי החוצה, שמעתי צעקות התקפה של רוסים על מאחזים גרמניים. הגרמנים נראים נסוגים. קשה היה להבחין בהם .התלבושת הצבאית הייתה לבנה וזו הסוואה מתאימה לקרקע. אבל הרוסים בהמוניהם מתקדמים, הורגים בחיילים הגרמניים הנוטשים עמדות הגנה אחרונות ובורחים לכיוון הגבול הגרמני.


המקלטים על מכשיריהם של הגרמנים נעזבו. אני והבן של מזורק נכנסנו לאחד המקלטים ,הבערנו אש בתנור הברנר, התיישבנו על הכיסאות, הדלקנו סיגריות שהגרמנים השאירו. אספנו עפרונות, עטים. נהנינו מהעישון בהנאה רבה. פתאום שמענו צעקות ברוסית.ליד הכניסה של המקלט ניצב חייל רוסי שצעק:"להרים ידיים !" וציווה לצאת החוצה.


כמעט נהרגנו בשוגג על ידי חייל רוסי. הוא חשב שבתוך המקלט התחבאו הגרמנים. אנחנו הצענו להם סיגריות לעשן, ולהיכנס לתוך המקלט.


הם כבר היו 3 – 4 חיילים רוסים, לקחו סיגריות בהנאה רבה מכיון שזה היה מצרך שחסר להם זמן רב. רק הזהירו אותנו שנלך הביתה ולא נשב במקלט,כי איזה חייל רוסי אחר יכול לטעות ולרוקן עלינו מחסנית.


כמובן שנכנסנו לכיוון הבית. הבית כבר היה מלא חיילים רוסים יושבים ומכינים איזה תבשיל תפו"א(לא היה חסר), הורידו כמה צפורי דרור מהעצים בירי ושמו לבישול מה ששמו, הריח לא היה הכי נעים אבל ארוחה מבושלת הייתה להם.



לפרק הבא     הפרק הקודם    לפרק ההנצחה

הפרידה הבלתי נמנעת

 לבנצה והאיש שמדבר יידיש ,יחד עם שכן השחיזו סכינים ,גרזן והכינו ומים רותחים ברפת.
 שכבו שם שלושה חזירים בתוך קש, צמודים אחד לשני ,רק מדי פעם אפשר היה לשמוע נחירות צריחה אופיינית של חזיר. החזירים המשיכו את נמנומם ובאותו זמן נכנס האיש מדבר היידיש עם גרזן בידו,היה כבר קצת חשוך, היכה בראשו של כל חזיר. קצת צריחות, דקירה בכיוון שריר באמצעות הסכין ובכך הסתיימה השחיטה.


אני הייתי בחוץ לשמור ולהשגיח אם לא עובר איזה גרמני או מלשין .


השחיטה הייתה אסורה ומי שנתפס עלול היה לקבל 4 שנות מאסר.


השחיטה עברה בשלום, בערב עשו חפלת זלילה של כל החלקים הקטנים והטובים בטיגון ושתייה. קצת מוסיקה עם גרמושקה.


היה בשכונה פולני אחד שעבד במחנה צבאי גרמני בעיר "מודליו" .


הוא נכנס לבית בשומעו קצת נגינה מהבית .האנשים קצת חששו ,אבל הוא אכל ושתה רקד בעיקר עם אשתו של לבנצה.


לבנצה יצא החוצה וקרא לי ואמר שאני אסתכל על התנהגותו של הגוי הזה. לבנצה באותה עת היה בחוץ קצת עצבני בשעה 2 לפנות בוקר נגמרה החגיגה. אשתו עזבה את בית השכן והלכה לישון בביתה.


באותו זמן גם הגוי נכנס לביתה. היא נכנסה למיטה והוא ניסה להתעסק איתה. באותו זמן נכנס לבנצה וראה שהגוי הלז נמצא בביתו ביקש ממנו לעזוב את הבית. הנ"ל סירב, התחוללה קטטה. לבנצה זרק לו צינור מתנור חימום עליו, הנתקף ניסה להחזיר ,לבסוף לבנצה, שהיה איש נמוך ,רחב מוצק בעל כוח, הרים אותו וזרק אותו לעבר גדר העץ של החצר.


הוא אהב את אישתו הוא האמין לי למה שסיפרתי שראיתי, אמר לי שהגוי ניסה להתחיל עם אשתו ,אבל אשתו סילקה, דחתה אותו מעל פניה.


הכל השתתק הלכנו קצת לישון.


התעוררנו מאוחר ב 10 – 11, באו קונים על רוב חלקי הבשר, כך שנשאר ממנו לשימוש ביתי וקצת לנקניק.


לפנות ערב הגיע אל הבית ראש ועד השכונה. הוא אחראי על כל התושבים כלפי השלטונות הגרמניים הוא היה איש טוב, לא אנטישמי. אני הייתי לפעמים משחק עם הילדים שלו. לבנצה קיבל אותו יפה, הבין תיכף שהוא בא לדבר בעניין שהוא מחזיק יהודי. הגוי ההוא שקיבל מכות, בא לראש ועד השכונה והודיע לו חד משמעית שאם לבנצה לא יסלק את היהודי מביתו, הוא ילשין לפני הגסטפו במקום שהוא עובד. לבנצה ערך שולחן עם כיבוד בקבוק וודקה, התיישבנו שלושתנו סביב שולחן לטכס עיצה. לאן יכולים להעביר אותי,תוך ימים ספורים. אחרת ,ראש ועד השכונה יהיה מוכרח למסור אותי לשלטונות הגרמנים. ראש ועד השכונה ביקש מלבנצה לחפש במהירות מקום מחבוא בשבילי הוא לא רצה לפגוע בי ובלבנצה.


ראש ועד השכונה לחץ לי את היד ואיחל לי הצלחה בכל דרכי אשר תהיה. לבנצה היה מבולבל , כעס על הלז המלשין אבל שקל בצורה רציונלית לפתור את הבעיה ולמצוא מקום מחבוא בשבילי .


הוא שלח את אשתו, מלה(MELAׂ) ,לכפר בשם " ללבו ", כדי שהיא תדבר עם אחיה רומן קורפייבסקי,המתגורר בכפר ובבעלותו משק חקלאי. היא הלכה ברגל בשלג 12 ק"מ , עד שהגיעה לכפר " ללבו " והצליחה לשכנע את אחיה לקבל אותי למשפחתה. מתח רב עברתי בציפיות בלתי ברורות לגבי התשובה.


מחשבות שונות באו בערבוביה באו ופרחו ממוחי . הגעתי לבסוף למחשבה אחרונה שאצטרך לעזוב את משפחת לבנצה ולחפש מקום אחר אם אמצא.


זה חורף קר 25 מעלות מתחת לאפס. מישהו סיפר לי ש"מוות קל זה להירדם בלילה בחוץ, בלילה ירח וכוכבים נוצצים וישנים כילדים".


למזלי אשתו של לבנצה שבה הביתה ובשורה טובה בפיה .ככה נגאלתי ממחשבות רעות שאפפו אותי.


לבנצה שמח שבשלב ראשון יש לי לאן ללכת. הוא היה איש טוב ,לוחם אנטי נאצי .פעם בחוזרו מהעבודה בערב הלך בכביש ופתאום שמע בכי של ילד בצד הכביש, בתעלה ,ניגש אליו ולקח אותו הביתה, הרגיע אותו שלא יפחד ואמר "יש לי בבית אחד כמוך!", הילד היה בן 7 – 8 שנים ורצה להגיע ל"צחנוב" בעיר ,ב"צחנוב" עוד היו יהודים.


הילד אכל ארוחת ערב וישן איתי במחסן על מצע קש מרופד. בבוקר הראתי לו איך ללכת לאורך פסי הרכבת. לבנצה צייד אותו עם לחם ובקבוק שתייה .יותר לא ראיתי אותו ומה עלה בגורלו. רק אלוהים יודע,אם יש.


לבנצה פולק אהב לאכול טוב ,לשתות הרבה עד לשכרה. כשהיה שתוי רק ממלמל על פולניה האבודה ועל האנשים המסכנים שסובלים בגלל הנאצים. בקוצר רוח היה רוצה שהסיוט המלחמתי יעבור מהר.


בכל פעם שהצרבת הייתה תוקפת אותו הוא היה מבקש מהסבתא הזקנה שתגיש לו כד קטן של שמנת "לקכ" לשתות ולכבות את השריפה שבגופו .אפילו כשהיה שיכור כלוט,לא פטפט מילה גסה על היהודים, זו היתה הוכחה ליושר מחשבתו ומה שחשב כשהיה צלול,כך גם חשב בהיותו שתוי כמו לוט.


היה מסוגל לשאת שק של 100 ק"ג בדרך לא דרך.


כשאישתו לא היתה בבית,היינו אוכלים 3 פעמים ביום מהנקניק המעושן שעשה,וזה נדיר במלחמה.


הגיעה שעת הפרידה ממני.


לא ידעתי מה מחכה לי.


אצל לבנצה הייתי כמו בן מאומץ ! כל מה שיכלו נתנו לי :בגדים ,נעליים .


בירך אותי שאצליח לעבור את המלחמה האכזריות הזאת.


תמיד היה מעודד אותי ואמר לי :" אתה תעבור הרבה דרכים קשות, אבל תישאר בחיים. יש לי הרגשה כזאת ".המילים שלו נחרטו במוחי והן ליוו אותי כל תקופת המלחמה עד לשחרור, בעצם לאורך כל החיים.

לפרק הבא      לפרק הקודם    לפרק ההנצחה