הגעה למרסיי בצרפת והשייט באניה "תל-חי"

הגעה למרסיי בצרפת והשייט באניית המעפילים "תל-חי"

עלינו בתחנת הרכבת. נסענו עד גבול הולנד. את הגבול הוברחנו בלילה. ב-10-11 הועמסנו על משאיות צבאיות של הבריגדה היהודית ששירתו בצבא הבריטי. נסענו ממחסום אחד לשני עד שעברנו את גבול הולנד-בלגיה.


לפנות בוקר הגענו לבלגיה לבניין גדול בעל מספר קומות. קיבלנו אוכל טוב, בעיקר חלב גבינה צהובה ,שאת טעמה זכרתי הרבה שנים, היות והיינו מורעבים מהטלטולים במשך מספר חודשים.עלינו לקומה העליונה שהיתה מיועדת לחברי "השומר הצעיר". ישנו כמו מתים יום ולילה ואז רק ראינו איפה אנחנו . למקום קראו "שתו-דה בוינה".


בניין גדול ,רכוש של יהודי עשיר. סביבו מאות דונם של קרקע. בכל קומה היו מתגוררים אנשי מפלגה אחרת. היו שם "השומר הצעיר","מזרחי" ,"דרור" וכו'. המקום היה מנוהל ע"י כמה חיילים מן הבריגדה היהודית. הם היו ילידי ארץ ישראל. הם היו מלמדים אותנו עברית, גיאוגרפיה, הכל.


"סיפחנו" תעודות של המדריכים, חיילי הבריגדה בלילה בעת שישנו בחדרים, אני ועוד בחורה, שנמצאת בקיבוץ עין המפרץ. שהינו בבלגיה תקופה קצרה.


נסענו בשיירת משאיות של הבריגדה היהודית לצרפת .הגענו לנמל מרסיי. בדרך היה לנו מקרה של תאונת משאית שהתלקחה. לא היו בה למזלנו אנשים רבים. הועברנו למשאית אחרת ,השאירו אותה שרופה.


המשכנו ,עברנו איזו עיר אולי פריז ,לא יודע בדיוק . המשאית התנגשה בחמולה צרפתית ,עוכבנו חצי שעה והעסק סודר כנראה בתשלום כופר ע"י חיילי הבריגדה .כסף היה להם לכל אותם הדברים שכרוכים בעלייה.


במרסיי היינו מספר ימים .טיילנו קצת בהרים. הייה לנו מחנה ,מבני בטון, אוכל היה .

 
ציפינו בכליון עיניים לעלות על איזה אונייה ולהפליג לישראל. סוף סוף בא הרגע המיוחל .הגענו במשאיות בשעת אחר הצהריים לכיוון הנמל עצמו ונפרדנו מאדמת צרפת.

באניית המעפילים תל-חי:

עלינו על אונייה קטנה. בבטן האונייה היו בנויים דרגשים בכמה קומות. אני תפסתי מקום בתחתית בטן האונייה שכבתי על יד שני אחים קצת יותר מבוגרים ממני. אחד מהם היה מנגן כינור. (לימים פגשתי אחד מהם בארץ, עבד בתור כרטיסן באוטובוס.) כולם עלו האוניה הרימה עוגן והתחילה להתנדנד .בכל פעם התרחקה מהחוף ו"חתכה" יותר ויותר ללב הים. הערב ירד ועלטה השתררה לאיטה, חושך , ריח של מלח אפף אותנו.

היינו כ 600 עולים, על גבי הספינה "תל חי". היה צפוף בפנים .צוותי האוניה היו טורקים וצרפתים אני חושב. הקפטן היה טורקי זה בטוח גם הספינה.


לילה ראשון בהפלגה עבר בסדר. ביום עלינו קצת על הסיפון לראות את הים, הגלים היו המכים על דפנות האוניה. המנועים עבדו במלוא הקיטור, חרטום האוניה פילס לו דרך בין הגלים וכך היה גומע חלק ועוד חלק מהים ומתקרב למטרתנו לארץ המיוחלת.


עברו איזה יומיים שלושה ,באמצע הלילה בשוכבי על הדרגש למטה התחלתי להרגיש סיבובים בבטן, בדרגשים הגבוהים אנשים התחילו להקיא. האוניה החלה להיטלטל מצד לצד. שמעתי צעקות מצוות הספינה בצרפתית.


על הסיפון היו הרבה חביות דלק ושמן של המנועים, החבלים נקרעו והחביות התגלגלו מצד לצד על רצפת הספינה.


קמתי מהדרגש, ניגשתי לסולם המדרגות ועליתי מבטן האוניה לכיוון הסיפון. סיקרן אותי מה קורה ומה עלול להיות גורלנו במקרה אסון. היה פתח בסיפון, הוצאתי חצי גוף להתבונן על הנעשה ,החזקתי חזק בשתי ידיי את מעקה הסולם ,שלא להינתק על הסיפון.


לפתע טלטלה חזקה איומה, תורן הספינה נושק את גלי הים הסוערים. הטלטולים נמשכו כשעה ,רצתי למטה לשכב על הדרגש. למטה מרגישים הכי פחות טלטולים.


האוניה חיפשה בין איים בסביבות יוון מחבוא מהסערה. הסערה קצת שככה אבל פתאום שמענו חריקה מלמטה והאוניה נעצרה, עלתה על שרטון.למזלנו לא חדרו מים לבטן האוניה . הייתה תקלה.


ההפלגה הייתה בלתי לגלית(לא חוקית) והקפטן הטורקי הזקן סיפר שהוא עובד מעל 30 שנה על הים באזור הזה ולא זוכר סערה כה מסוכנת. הוא רצה לקרוא ל SOS אבל האחראי מארץ ישראלי לא נתן לו, על מנת שלא להתגלות לאנגלים. האנגלים התנגדו לעליית יהודים באופן בלתי לגלי. הם קבעו מכסה של 1500 יהודים בחודש ,ואת העולים הבלתי חוקיים היו מחזירים לארצות מהן יצאו לשייט,או לוקחים חלק למחנה עולים עתלית ויותר מאוחר לקפריסין. האוניה עמדה במשך יום, יומיים בתיקונים שונים וכנראה הצליחה בכוחות עצמה להשתחרר מהשרטון ולהמשיך בדרך לארץ. ראיתי סירות מוטור(מנוע) שהגיעה מאיזה אי עם שוטרים ,אולי שילמו כופר או תשר גדול.

פרטים לגבי האונייה והשייט

לפרק הבא   הפרק הקודם     לפרק ההנצחה

במנזר סנט.אוטיליה שהפך לבית חולים

בצ'כוסלובקיה



בהמשך הנסיעה נעצרנו באחד המקומות הרוסיים,לא נתנו להמשיך לכיוון האמריקאי,לכיוון גרמניה ,לאיזור האמריקאי .לאחר מלחמת העולם השנייה, עם כניעת גרמניה הנאצית, ארבע המעצמות הגדולות שנלחמו נגד הגרמנים חילקו את גרמניה וגרורותיה לארבע אזורים: אמריקאי, רוסי, אנגלי וצרפתי.
הרוסים עצרו את שיירת הרכבת לביקורת. חשדו שאנחנו יהודים פולנים ורוסיים,ולא כפי שהיה כתוב על שלטי הקרונות שאלה יהודים איטלקיים, יוונים וכדומה. הרכבת עמדה בצד,על אחד המסלולים,כדי לא להפריע לתנועת הרכבות הסדירה.


קיבלנו איזו ארוחה קלה לפני שהחשיך .גמרנו לאכול ,סידרנו בתוך קרון הרכבת התפרשות כללית על גבי שמיכות ללינת לילה בקרון. היה איתנו מדריך אחד שידע רוסית יותר טוב מהחיילים הרוסיים. הוא היה מורה בתיכון בזמן המלחמה ברוסיה. היה ציוני שרוף וכל רצונו היה לעלות לארץ, וגם להביא אותנו לישראל. היינו כ 60 ילדים, נערים ונערות בקרון, חלקנו היה בגילאי 15-16 ו 17-18 היתר היו מתחת לגיל 15 שנה. באמצע הלילה חייל רוסי נכנס לקרון שלנו והתחיל לפשפש בחפצים שלנו ובעיקר בין חפצי הנערות.


הנערות התנגדו לחיטוטים בחפציהן. המדריך שלנו התעצבן והתחילו לקלל אחד את השני. הגידופים הגיעו כמעט למכות .החייל רצה להוריד את המדריך מהקרון. אנחנו התנגדנו לו ולא אפשרנו לחייל הרוסי לעצור את המדריך.


הוצאנו את החייל בדחיפות מחוץ לקרון ,המדריך כינס את כל הנערים והנערות והסביר לנו שהוא הולך להסתלק מהמקום לפנות בוקר. הוא פחד שהרוסים יעצרו אותו בבוקר. הוא הציע לבוגרים שביננו ,למי שרוצה לברוח,שיתחלקו לקבוצות קטנות כדי להגיע לרחוב יוזפה 7 לקהילה היהודית. המדריך ברח מהקרון. שתי הקבוצות של 6-7 חברה הסתננו מהקרון. הסתלקנו מאזור התחנה והתחלנו לנוע לכיוון עיר הבירה של צ'כוסלובקיה- פרגה. הלכנו בכבישים לפי החיצים שהיו מסומנים לאורך הכבישים. המרחק היה 50 ק"מ מפרג.


היינו כבר כ 20 ק"מ מתחנת הקרון. עברנו תחנת דואר על יד הכביש והמשכנו לכיוון פרגה. היינו כבר איזה 2 ק"מ מתחנת הדואר . אחד מתחנת הדואר רכוב על גבי אופניים ,עם סרט אדום על השרוול, עצר אותנו ואמר לנו להתלוות אליו לתחנת הדואר.


הוא חשד בנו שאנחנו מהשיירה מהקרון שברחנו.


כנראה הרוסים הודיעו לכל התחנות הממשלתיות שאם יראו קבוצה או בודדים חשודים, יבדקו אותם ויעצרו אותם. למזלנו עבר חייל רכוב על אופנוע, עצר על ידנו, שמע את הויכוח בננו ובין איש הדואר. החייל התערב לטובתנו ושכנע את הקומוניסט שאנחנו ילדים מסכנים חוזרים ממחנה השמדה גרמני ונוסעים לפולין. הקומוניסט עזב אותנו. הודינו לחייל האלמוני. המשכנו ללכת, הגענו לאיזו עיירה קטנה, שני בלשים צ'כים על אופניים עצרו אותנו שאלו לאן רוצים להגיע.


ענינו:"לפרגה" ,וביקשנו שיסבירו לנו איך להגיע לתחנת הרכבת. כבר היה חושך היינו עייפים. החלטנו לקחת סיכון ולפנות למנהל הרכבת שיאפשר לנו בלי כסף להגיע לפרגה.


קיבלנו ליווי ע"י 2 הבלשים עד לתחנה. בתחנה נפגשנו עם קצין ברכבת והוא סידר לנו נסיעה ברכבת ללא תשלום. הגענו ב 11 בלילה לפרגה. לא ידענו איפה זה רחוב יוזסופה מס' 7. החלטנו לשבת על הספסלים מחוץ לתחנת הרכבת .בשעה 1 בלילה נעשה לנו קר ,החלטנו להיכנס לתוך אולם התחנה .שם נתפסנו ע"י שומר התחנה שלקח אותנו למעצר לילי. ישבנו כל הלילה במדרגות לקומה. המקום היה סגור עם דלת ברזל ומנעול.

בשעה 8,9 בבוקר נקראנו ע"י קצין תחנת הרכבת. נתנו לנו תלושי אוכל לצלב האדום .היו מחלקים לכל מיני המהגרים ובעיקר לפליטים שהשתחררו ממחנות ריכוז ועבודה. אנחנו הגענו לרחוב יוזסופה 7 לקהילה היהודית.


סיפרנו את הסיפור שאנחנו אלה מהרכבת שנעצרו ע"י הרוסים. איש אחד לקח אותנו לבניין ששם היו הרבה יהודים מכל מיני מקומות והיו מטופלים ע"י יהודים שטיפלו בענייני העלייה לישראל. בפרגה הצ'כית לא היה אוכל .קיבלנו כמה קורונה צ'כים לצורך קיום. אני הלכתי למסעדה לאכול .אפשר היה רק להשיג מרק ולביבה. בירה היתה חינם. בנוסף הלכתי לכנסיה של נוצרים, גם שם חילקו אוכל בעיקר צלחות מרק.


אחר כך הופיע המדריך שהציע לנו לברוח מהרכבת והוא עזב מהר את פרג לישראל. היינו שבועיים בפרגה הצ'כית, קצת טיילנו זו עיר יפה מאוד. בערבים ראינו כמה סרטים מצחיקים בעיקר של השחקן צ'רלי צ'פלין .


ראינו את הסרט המפורסם שלו "זמנים מודרניים", איך הוא אוכל נעליים גם אנחנו כמעט עשינו אותו דבר. באחד הבקרים הודיעו לנו "נוסעים ברכבת לגרמניה ".ארזנו את הדברים האישיים המעטים והלכנו לתחנת הרכבת של פרגה.


נסענו ברכבת נוסעים מספר ק"מ, אחר כך הועברנו לרכבת משא והמשכנו לנסוע. התרוצצנו על גבי פסי הרכבת כשבועיים היינו מבולבלים מכיווני הנסיעה. נסענו לדרומה של צ'כיה ובחזרה לא זוכר בדיוק איך הגענו לגרמניה לתחנת "מינכן" .


הועברנו לחוה חקלאית גרמנית שהייתה מנוהלת ע"י כמרים ואחיות רחמניות גם היה שם בית חולים בשם "סנט-אוטיליה". בזמן המלחמה בית החולים היה מיועד לחיילים גרמניים פצועים, וכשאנחנו באנו היה תפוס ע"י יהודים חולים ומבוגרים ששרדו ממחנות הריכוז.למעשה סנט-אוטיליה הינו מנזר ששימש זמנית כבית חולים.


 היינו אז קבוצה כ 50 ילדים, נערים ונערות, חיפשנו מחלקה אחת, אחיות רחמניות גרמניות היו מטפלות בנו, היינו נחשבים כחולים,עשינו חיים שם: אוכל היה בשפע , טיפול רפואי, רופאים גרמניים צבאיים בתלבושתם הצבאית בלי סמלים נאציים. עם סמל חדש על הכובע. הם היו מטפלים בנו.


בבית החולים המאולתר במנזר saint-ottilie סנטוטיליה,לקראת עליה לארץ ישראל


אני אהבתי התעמלות והייתי משחק כדורגל היה שם מגרש גדול .הרכבנו קבוצות בינינו ורוב הזמן בילינו במגרש הכדורגל. בצד של המגרש הייתה ערימה עצומה של גבס לרגליים וידיים של הצבא הגרמני.


פעם אחת בחוזרי מהמגרש לבניין המחלקה ,עברתי פסי רכבת. בתחנת הרכבת, עמדו איזה עשרים שלושים גרמנים. הם צעקו עליי למה אני עובר את הפסים כשהרכבת מתקרבת, ואני באופן ספונטני פתחתי פה והתחלתי לגדף אותם בקללות בגרמנית ,מה שידעתי צעקתי לעברם. "פאפלוכתא" דוישן" "היטלר-קפוט".


עשיתי שערורייה גדולה. הגרמנים צלצלו למשטרה והביאו מ.פ אמריקאים,מהמשטרה האמריקאית שהיתה אחראית על האזור הזה.


הגיע ג'יפ עם 2 מ.פ ורצו לקחת אותי לחקירה. כמובן התנגדתי קיללתי "יופ תווי אמריקונסקי ארמי" קיללתי את הצבא האמריקאי. בשביל להרגיע אותי מ.פ אחד ירה ירייה מעל ראשי ואז לקחו אותי לג'יפ והגעתי לנקודת משטרה. לקחו ממני פרטים ושחררו אותי בהתערבות המדריכים שלנו.


לכמה מהם היו חממות, היינו חודרים לתוכם ומוציאים כל מיני גידולים.


היה כומר אחד גרמני שידע עברית על בוריה וזה היה מפליא אותנו. היינו בבית חולים "סנט.אוטיליה" במשך שלושה חודשים בבית הבראה "נגמן".


העבירו אותנו לעיר בשם "פלדופינג" ,שם היינו נוהגים לשחק כדורגל עם נוער גרמני. היינו בועטים בהם ברגליים במתכוון הם קיבלו את זה באופן ספורטיבי הבינו שמגיע להם .גם שיחקנו נגד אנגלים כדורגל. פעם שיחקנו נגד חיילים אנגליים צנחנים (כלניות – הם היו ידועים לשמצה בארץ) אני זוכר שחקן אחד נתן דחיפה לאנגלי והוא נפל על גבי עמוד חשמל שהיה במגרש המסדרים במחנה ההשמדה " ברגן בלזן".היה גם מקרה שאחד הנערים תפס אותו בגרונו סתם לשם נקמה. וגם היו מקרים שחברה ,שהיו פרטיזנים ביערות רוסיה ונלחמו נגד הגרמנים ניצלו את היותם בגרמניה: היו נוסעים ברכבות והיו משליכים גרמנים מהקרונות לשם הנקמה.


מתוך קבוצה של 50-60 ,12 קיבלו הודעה על תזוזה לכיוון ישראל. גם אני הייתי בתוכם. זה היה בחורף קר.


בערב כל חברי קיבוץ "מעפילים" שהדריכו בסנט.אוטיליה,קראו לקבוצה שלנו, עשו מסיבת פרידה יפהוהודיעו לנו שאנחנו החלוצים, אנחנו הגרעין הראשון שיתנחל באיזה שהוא מקום בארץ ישראל . זה צריך להיות מקום שבו יתר החברים יגיעו במשך הזמן להתיישב במקום. לא ראינו שום צורת חיים אחרת, רק הקיבוץ נראה אידיאלי בשבילנו כקבוצה מגובשת לחיים חדשים בא"י.

 
לפרק הבא      הפרק הקודם     לפרק ההנצחה

אצל משפחת מזורק ונסיגת הגרמנים

אצל משפחת מזורק

יצאתי בבוקר, התלבשתי באופן הכי חם שאפשר, זה היה בשנת 1944,בדצמבר קר ומושלג.


הלכתי ברגל כעשר,שנים-עשר ק"מ,בתוך שלג נעול בנעליים עם סוליה מעץ ,שגורמת להדבקת שכבת עקב על שכבת עקב. הליכה קשה ומייגעת .מחוץ לבגדים קר ,בפנים הגוף חם עד מזיע וזה מסוכן. אפשר כך מהר להתקרר ולחלות.


היה לי גם פחד שמה יגרשו אותי הגרמנים מהחצר ולא יתנו לי להיכנס או לבדוק בבית. באתי בשליחות של בעל הבית ואני צריך למסור לו על המתרחש בכל.


אזרתי עוז, נכנסתי .בתחילה הסתובבתי ברפת, ראיתי את הפרות ושמחתי שעוד לא שחטו אותן,את החזירים בחלקם חיסלו, את הצעירים שביניהם האכילו בשאריות אוכל שונות חציר וקש היו בשפע בגורן מאסיף של שדות התבואה.


נכנסתי לבית אמרתי שלום בפולנית. האוקראיניות ענו, הגרמנים זכרו אותי,חשבו שאני מבני משפחת המגורשים.


עברתי דרך חדרון קטן לעליית הגג לבדוק רתמות חדשות של סוסים.


אולישבסקי היה רותם ברתמות אלה את הסוסים בימי ראשון וחגים או אירועים משפחתיים .בדקתי זרעים שונים חיטה ועוד, חפצים שונים. כשירדתי ראיתי שק מלא נעליים צבאיות גבוהות .לקחתי זוג אחד של נעליים והחבאתי מאחורי המעיל וכך יצאתי מהבית לחצר.


שמתי את פניי לכיוון החלק העליון של הכפר למשפחת מזורק. ביררתי אם מוכנים לקבל אותי אליהם. האישה הסכימה .היא הייתה קתולית טובה בת 50,בעלה היה חולני ,לא מסוגל לשום עבודה .להם היתה בת בגיל 18-20,לא עזרה במשק ובן בן 12 שובב גדול. היא לא יכלה להתגבר על תעלוליו השונים, אני הייתי מתאים לה: יכולתי לטפל בסוס, בפרה ובשדות שהיו לה. קבעתי איתה ש"אני הולך לאולישבסקי למסור לו על מצב המבנים שלו ומשק החי ואני אודיע לו שאני עובר אליכם ".בינתיים ישנתי לילה אחד אצל מזורק, קמתי בבוקר, נעלתי זוג נעליים מעור שסחבתי מהגרמנים וההליכה הייתה קלה מאוד בנעליים החדשות.


הגעתי, סיפרתי לאולשבסקי, נפרדתי ממנו, ומשפחתו רק ביקשה ממני במידה ואני אוכל ,להשגיח על משקו ולהודיע לו אם קורה משהו. הבטחתי לו לקיים בקשתו והגעתי למשפחת מזורק.


חדר אחד גדול הייה תפוס ע"י הגרמנים ועוד שני חדרים נותרו לנו.


מזורק היה חולה בחורף כשהיה קר היה מרטיב את מיטתו. לפעמים בנו היה ישן איתו אבל כשהבן הרגיש שאבא שלו הרטיב קצת , היה צורח ובורח למיטת אמו שישנה עם בתה.


אני כל ערב הייתי מביא אלומת קש חדשה, פורס אותה על גבי הרצפה שם מצעים וסדין. בבוקר הייתי אוסף את הקש ונותן לאכול לפרות ולסוס ובערב מביא אלומה חדשה וכך בכל יום.


רק לפעמים היה ריב גדול בלילה בגלל שהזקן הרטיב, אז הבן רב גם עם אחותו והוא נשאר ללון עם אימו. הבת השנייה ישנה בחלק מצע קש שאני שמתי .לפעמים הגרמנים צעקו בלילה עליהם שיתנו לישון ואני נורא פחדתי ושמרתי על שלום בית. היו 3 מקלטים על יד הבית ,שהגרמנים עשו. החזיקו בהם ציוד אלחוטי. בבית השכן היה גנרל עם כמה קצינים פעם בבוקר נכנס רב סמל גרמני, העיר אותי ציווה עליי לרתום את הסוס לעגלה ולנסוע איתו בסביבה,כדי לחפש מקום נסיגה בשביל התותחים הכבדים. 6 סוסים היו גוררים תותח כזה.הוא מצא מקום מתאים והתחלנו לחזור למקום החניה שלהם.



כניסת הצבא הרוסי,הגרמנים נסוגים,אני בסכנת חיים,בגלל שטות:
קולות נפץ וההבזקים הפחידו את הסוס והוא לא רצה להתקדם. הסוס הרים רגליו הקדמיות ופתח בצווחות .הרב סמל הגרמני ירד מהעגלה וניבל את פיו בקללות עסיסיות בגרמנית ,שאת רובם הבנתי :"פולנים מלוכלכים!" והלך לכיוון ריכוז פלוגת התותחים והסוסים שלהם. משכתי את הרסן מעט שמאלה הסוס בדהירת בזק בלע כמה ק"מ, והגעתי לכפר. התרתי את הסוס והכנסתי אותו לאורווה. הבנתי כי שעת השחרור הולכת וקרבה, מה עוד שזה היה אחרי ערב של זיקוקי דינור שציינו ליל סילבסטר, כניסה לשנת 1945. הרוסים הפגיזו בתותחים את הצבא הגרמני במשך כ 20 שעות ברציפות.


הגנרל הגרמני היה נראה מטייל עם שומרי ראשו בשדה מרוב עצבים. לשם רפיון מתח ממחשבותיו פחדיו או אי יכולתו לעצור התקדמות הצבא האדום. מטוסים רוסיים חמקו מידי פעם בין ענני השלג בופן שלא ניתן לראותם. הגרמנים היו מבוהלים, ובמיוחד בשל שורת התותחים הכבדים שהיו רתומים (כל תותח ) ל-6 סוסים בלגיים,שגודל כל אחד מהם כגודל סוס וחצי רגילים. הסוסים גררו את התותחים לעבר הצד האחורי של המשק, כנראה למקום חניה חדש. החלו לפוץ שמועות שהגרמנים עומדים לעזוב את החצר שלנו ובד"כ ,בסיום העזיבה של איזור,באים מהגסטפו וכשפוגשים מישהו מסתובב או בבתים הורגים מרוב כעס על כישלונותיהם במלחמה. גברת מזורק החליטה לא ללון באותו לילה בבית ,רק בעלה נותר במיטה.


יצאנו למרתף שהיה בנוי ממאבן עבה וסגרנו מבפנים את הדלת. התכרבלנו בתוך שמיכות שלא יהיה לנו קר. לא דיברנו בינינו ,בקושי התלחשנו במידה והיה צורך .


בשעה 24:00 או אחת בלילה,שמענו צעקות של גרמנים לא רחוק מן המקלט. מסתבר שהגרמנים שמו תותח נגד טנקים, ומידי פעם ירו בו נגד הטנקים הרוסים המתקרבים. בכל ירייה של התותח חשבנו שהדלת נקרעת מציריה,או המרתף מתמוטט.


היינו מכונסים בתוך עצמנו ומקשיבים לכל רחש ורעש בחוץ על ידנו.


אסור היה לדבר אסור היה להשתעל.לו גילו אותנו יכול היה הדבר לגרום לטבח בנו.


פתאום נעשה שקט בחוץ,התותח לא ירה ,פסקו הצעקות בגרמנית.התחלנו להבין שהגרמנים עזבו את המקום. פתחנו את הדלת ,הסתננו חזרה לבית כדי להתחמם ולבדוק אם הכל בסדר. אור יום בחוץ החל לבצבץ,זה היה לפנות בוקר. נשמעו טרטורי מכונות ירייה בשדות.


יצאתי החוצה, שמעתי צעקות התקפה של רוסים על מאחזים גרמניים. הגרמנים נראים נסוגים. קשה היה להבחין בהם .התלבושת הצבאית הייתה לבנה וזו הסוואה מתאימה לקרקע. אבל הרוסים בהמוניהם מתקדמים, הורגים בחיילים הגרמניים הנוטשים עמדות הגנה אחרונות ובורחים לכיוון הגבול הגרמני.


המקלטים על מכשיריהם של הגרמנים נעזבו. אני והבן של מזורק נכנסנו לאחד המקלטים ,הבערנו אש בתנור הברנר, התיישבנו על הכיסאות, הדלקנו סיגריות שהגרמנים השאירו. אספנו עפרונות, עטים. נהנינו מהעישון בהנאה רבה. פתאום שמענו צעקות ברוסית.ליד הכניסה של המקלט ניצב חייל רוסי שצעק:"להרים ידיים !" וציווה לצאת החוצה.


כמעט נהרגנו בשוגג על ידי חייל רוסי. הוא חשב שבתוך המקלט התחבאו הגרמנים. אנחנו הצענו להם סיגריות לעשן, ולהיכנס לתוך המקלט.


הם כבר היו 3 – 4 חיילים רוסים, לקחו סיגריות בהנאה רבה מכיון שזה היה מצרך שחסר להם זמן רב. רק הזהירו אותנו שנלך הביתה ולא נשב במקלט,כי איזה חייל רוסי אחר יכול לטעות ולרוקן עלינו מחסנית.


כמובן שנכנסנו לכיוון הבית. הבית כבר היה מלא חיילים רוסים יושבים ומכינים איזה תבשיל תפו"א(לא היה חסר), הורידו כמה צפורי דרור מהעצים בירי ושמו לבישול מה ששמו, הריח לא היה הכי נעים אבל ארוחה מבושלת הייתה להם.



לפרק הבא     הפרק הקודם    לפרק ההנצחה

אצל אולשבסקי וגירוש המשפחה

 אצל אולשבסקי ולדיסלב בעיירה פונטקי-דולנה

הגעתי לכפר .נכנסתי לבית האלמנה הסברתי לה שנשלחתי לעבוד אצלה.


לא הייתי יותר מ 3 ימים אצלה.


עבד אצלה איש מבוגר שהמליץ לי לא להישאר אצל האלמנה ,בגלל עבודה מרובה בשדה ותנאים קשים .לדעתו לא אחזיק מעמד. הבנתי שהוא לא מעוניין שיהיה לו מתחרה בעבודה. הוא הציע לי ללכת לכפר בשם " פונטקי – דולנה" אל משפחה בשם אולישבסקי ולדסילב.


הגעתי לאולישבסקי, התקבלתי.הוא נטל ממני את התעודה והעביר אותה לראש ועד הכפר. נרשמתי כחוק והכל היה כשר.


המשק של אולישבסקי היה די מבוסס: 10 פרות, מספר עגלות ,כ 20 חזירים, קצת עופות, זוג סוסים לעבודה וסייח מתבגר.באורוות הסוסים היה בנוי דרגש. שמתי את החפצים האישיים שלי על הדרגש. חתיכת ראי שבור שהייתה שם,שמשה אותי להתבונן בפנים ולהסתרק .יכולתי לקצר את הפאות לשמור על מראה של גוי.


לאולשבסקי היו 2 בנות בגילאי 14ו-16 ובנוסף חיה אצלו בת משפחה כבת 20 שעבדה אצלם בכל העבודות המתבקשות: חליבה האכלת חזירים, איסוף תבואה בשדה,ליקוט תפו"א. בנוסף היו לו דבורים.היה בונה בעצמו את הכוורות. מפיק דבש.


איכר מתקדם ,קצת חשד בי, היות ולא הייתי מתפלל, לא הולך לכנסייה, אין קרובים, לא מתיידד עם נערים בכפר. היו לי שני חברים: אחד בנו של נפח הכפר,שידע לנגן באקורדיון מספר שירים והיה מזמין אותי בערבי יום ראשון להיות נוכח במסיבות הריקודים.


סדר היום שלי היה קבוע :8:30 בבוקר -יציאה למרעה עם פרות.


בצהריים בין 13:30 ל-15:00 שוב יציאה למרעה .בערב ב- 19:30 בקיץ לפעמים ביקור אצל חבר.


גידלתי כמה שפנים. בחורף בערבים, היינו שנינו יושבים בבית עד שעה 10-11 מקשקשים .היתי ישן על הדרגש שבאורווה.


אולשבסקי היה מחלק אוכל לסוסים (ארוחת לילה), נועל מבחוץ את הדלת ואני הייתי נשאר על הדרגש עם הסוסים עד הבוקר. בקיץ הדלת הייתה פתוחה כדי שיהיה אוויר.


פעם בערב סיפר אולשבסקי סיפור על כך שהיה שיכור והפליק מכות נמרצות ליהודי לשם שעשוע. הם הסתכלו עליי איך אני מגיב ,לחיוב או לשלילה, השתדלתי להיות מאופק כאילו לא נוגע לי. עברתי את הבחינה בסדר, הם התייחסו אליי בסדר.

כל משפחה נאלצה לשלוח לעבודות פרך אחד מבני המשפחה.משפחת אולשבסקי שלחה אותי.עבדתי בסביבות פולטוסק בחפירת תעלות קשר, תעלות נגד טנקים.באחד הימים,תוך כדי עבודה במחנה הגרמני,פגשתי את זיגמונט פטר,שנתן לי את תעודת הלידה שלו.בעצם היותנו "זהים",היינו שנינו בסכנת חיים.נאלצתי לברוח משם וחזרתי למשפחת אולישבסקי.

הבריחה מאזור אוסטרולנקה, מעבודות החפירות, באמצעות אמא של קובלסקי , 

נפח בכפר.

אמא שלו העבירה אותי מכוסה בשמיכה, בפולטוסק, בעגלה רתומה לסוס.

עברנו גשר מתאם גרמני,עברנו מחפורות.

בן ובת היו לה,הם האכילו שבויים רוסיים פצועים והשקו אותם.


הגרמנים נסוגו מהחזית הרוסית, לאחר שחטפו כמה מפלות קרביות.

יום אחד,ראיתי פתאום מטוס שהנמיך ונדמה שהיה חייל גרמני על הכנף מנסה לתקן משהו.

הוא נראה באופק נופל.הייתי מאוד סקרן ,החלטתי לרוץ לשם ולראות מה קרה. בסוף

המלחמה הציוד הגרמני לא היה מתוחזק כהלכה. הלכתי כ 5 ק"מ,דרך השדות עד שהגעתי

למקום.היתה התקהלות.פילסתי לי מקום בתוך הקהל הפולני וראיתי 3 מנועים ענקים

פזורים ליד גוף המטוס.כנף שבורה.המטוס נפל בתוך חורשה וענפים חדרו לחלונות וניפצו

זגוגיות. שמעתי שהוציאו כמה גרמנים פצועים מתוך המטוס ואחד נדקר על ידי ענף.

שמחתי לראות את המטוס שרוע על הקרקע ושומר עם רובה ,שמר על הפצועים,שנלקחו

לבית חולים.

פתאום השומר ניגש אלי ואמר שאני דומה ליאן (רוסי).מזלי שלא עצר אותי לחקירה, מיד

ברחתי והתרחקתי מהמקום.חזרתי לכפר פונטקי בו גרתי אצל אולשבסקי.

הגרמנים כבר הרגישו שהם מפסידים את המלחמה .כלפי חוץ עוד הראו יכולת עמידה מול התקפות הצבא האדום: למשל בערב דיברו ביניהם 3 גרמנים, זה היה לאחר שמשוריין שלהם הופצץ ע"י מטוסים רוסיים, וכך הם אמרו :"צריך לקחת את סטאלין ואת צ'רצ'יל את רוזנפלד ובסוף את היטלר ולתלות את כולם!". כך אמרו כשהיו מיואשים. אבל לאחר שהצליחו לכבוש איזה קטע מרוסיה בחזית ,תיכך שינו את הטון וצעקו:"הייל היטלר!". לכן אין להאמין לגרמנים. צריך לעקור אותם מהשורש.


יום אחד צפיתי בהם ,בבית שלידנו,בו התמקמו,וראיתי כי הפשיטו חייל.הוא נותר ערום. שפכו מים קרים בתוך פיילה(דוד),ובאמצעות מברשות קשות, שפשפו אותו עד זוב דם בתור עונש על שלא רחץ את עצמו בבוקר במים קרים.


לאחר שינה בחורף בתוך גורן קרה, אני הייתי מחליף לבנים שהאוקראיניות היו מכבסות ,הן היו תולות ואני הייתי מחליף .הייתי מלא כינים וזה עזר לי.


הייתי תולה חולצה בחוץ בלילה ובבוקר כל הכינים נותרו מתות על החולצה.
כך הייתי נלחם בהן.
סוסה משכה לי בשערות בלילה.
 פעם הייתי חולה מאוד, שכבתי כמו מת על הדרגש היה לי חום גבוה. לרופא פחדתי ללכת. פחדתי מפני בדיקה כללית ,שלא יראו שאני נימול, גם זה עבר במזל.


פעם כמעט נפלתי בפח :


חייל גרמני עמד במשמרת בחצר. באותו זמן יצאתי מהבית לכיוון האורווה כדי לישון.אני שרקתי שיר לכת גרמני באופן ספונטני.החייל חשב שאני חברו הנס.נכנסתי חזרה לבית וכך יצאתי מהעסק הזה.כעבור חצי שעה,יצאתי מהבית והלכתי לישון באורווה.


אני הבנתי את השפה גרמנית ,העמדתי פנים שאיני מבין שום מילה.פעם קצין גרמני הסביר לאולשבסקי איך הגרמנים ידחפו חזרה את הרוסים לצד השני של הנהר נכב,הוא עמד כמו גולם ונענע בראשו.אני הבנתי שהם גמורים ומלקקים את הפצעים,אולם הקבר פתוח לפניהם.


 ה ג י ר ו ש

כשהגרמנים היו בנסיגה,התאכלסה פלוגה אצל משפ' אולשבסקי,

 וביניהם שתי נשים אוקראיניות.

הן היו מכבסות את בגדיהם ושרתו את הגרמנים.

מידי פעם הביאו חפצים אישיים של חיילים גרמנים שנהרגו בחזית. שמו בפרוזדור ,תרמיל גב ,מזוודה וכובע פלדה מנוקב מכדור רוסי.


הם היו נוהגים לשלוח את החפצים האישיים לבני המשפחות בגרמניה, בגאווה לזכר ההרוג.
 אני נהגתי לפשפש בכיסי התרמילים ולחפש בעיקר סיגריות, והייתי מעשן אותן בסתר. היה אומץ פעם .


הגרמנים שהשתלטו על הבית והמשק של אולשבסקי היו מפלוגת עזר.


שתי אוקראינית החזיקו לעבודה ולשירותי מין עם החיילים. הם היו מבשלים ומספקים את האוכל לחזית כ 15-20 ק"מ מהמקום.


כשהחזית קרבה, משפחת אולשבסקי נאלצו לעזוב את ביתם ואת משקם והורשו לקחת את הסוסים ושתי פרות וקצת חפצים, בעיקר לבוש ומצעים. אני נסעתי איתם, הם הפכו לפליטים ,השאירו אחריהם הכל :חזירים, פרות, דבורים ותפו"א כל חפצי הבית.


עצבות רבה אפפה אותם, חרדה רבה הייתה בליבם. פחדו שהכל נהרס ונשרף. כך היו נוהגים גם במלחמת העולם הראשונה .הגרמנים היו בוזזים ואח"כ שורפים. אולשבסקי גמר להעמיס על גבי העגלה את הדברים החיוניים :קצת בגדים בעיקר אוכל, בשר חזיר, חיטה ללחם וקצת דבש. קשר את שתי הפרות הכי טובות שלו ואת היתר השאיר בידי הגרמנים ו-2 האוקראיניות .הם עכשיו בעלי הבית. 30 שנות עבודה וחסכון ירדו לטמיון. בשביב של שנייה או רגע. אולישבסקי ישב קדימה, לקח את המושכות וציווה על סוסים לצאת מהחצר שלו, דרך השער האחורי, לדרך שמובילה לכפר בו גרים בני משפחה שלהם. אשתו ישבה בחלק האחורי של העגלה והסתכלה שהפרות לא יסתבכו בשרשראות שהיו קשורים לסולם העגלה. שתי הבנות התכסו בכיסוי ראש רק עיניהן נצצו מהדמעות.


אני ישבתי בראש מורד עצוב ומשתתף בצערם שהפך להיות גם צערי. לא ידעתי לאן נוסעים, למי נוסעים, ואם לא יקרה איזה פנצ'ר לפני שתסתיים המלחמה.


העגלה הפכה למזחלת.
יש סדור כששמים מתחת לגלגלים לוחות פלדה רחבים וקושרים עם שרשראות בכל מיני צורות לגוף העגלה.


זוג הסוסים נשפו דרך נחירי אפותיהם החוצה בקצב אחיד וגם שאפו .
כך צעדו כשרגלי הסוסות נכנסו מלמעלה למטה בתוך השלג ,וכך פילסו דרך גם למזחלת הרתומה לגופם. גם להם יש רגש.צעדתם היתה איטית כאילו קשה להם להיפרד ממקום מחייתם. מידי פעם לפעם היו זוקפים את אוזניהם לאחור...


בשעות הצהריים הגענו לכפר. האישה והבנות נכנסו לבית הקרובים אני נשארתי לעזור בחוץ לאולשבסקי להתיר את הסוסות ולהכניס אותן לאורווה. נתנו להם אוכל. כנראה שלא היה גבר בבית הקרובים של אולשבסקי.


אף אחד לא בא לעזור זה סימן שאין גבר בנמצא.
חלק מהחפצים הורדנו לבית וחלק הנחנו בגורן. הערב ירד, נכנסנו לחדר, אכלנו ארוחת ערב, קצת קשקשו על המצב החדש שלהם וקיוו שהמלחמה תגמר מהר ויחזרו הביתה וימצאו הכל שלם.


הבית לא היה גדול .אולשבסקי החליט לישון בגורן בתוך ערימת חציר. בפולניה אין נחשים בדרך כלל ושום זוחלים ארסיים. מבחינה זאת אין פחד לישון בתוך חציר, קש וכדומה. לאולשבסקי היה פרוות מעיל מצוינת.


עשינו גומה בתוך החציר והתכסינו עם המעיל. ישנו טוב, היה חם.


כל יום עבר ללא שינוי יום אחד דומה למשנהו .
כעבור איזה שבועיים שאל אותי אולשבסקי אם אני מוכן ללכת לבדוק אם אצלו במשק הכל בסדר, אם הבית עומד ובעיקר מה קורה עם הגנרטור. כמובן שהסכמתי באין ברירה, האוכל שם החל להתמעט. צץ לי רעיון לעזוב אותם אולי.
היו לי מכרים שרצו אותי בכפר של אולשבסקי. חשבתי שכדאי לבדוק ולברר.


לפרק הבא     הפרק הקודם    לפרק ההנצחה

אצל קורפייבסקי והשגת ת.זהות מזיגמונט פטר

אצל משפחת קורפייבסקי 1942 עד מרץ 1943:


נפרדתי מלבנצה ומאשתו . לחצתי את ידיהם והודיתי על כך שהחזיקו אותי אצלם וסידרו לי במשפחה שלהם במקום חדש לחיים.


אני הכרתי את הדרך לכפר ל " ללבו " ,הייתי לפחות פעמיים בקיץ בביקור אצל משפחת קורפיבסקי, בלווית  גיסתו(אחות אשתו) של לבנצה שמה היה :ידויגה /ראומלדה , היא חיה עם אמא שלה בבית של אחיה, רומן קורפייבסקי.


יצאתי מהבית של לבנצה .אט אט נעלמה השכונה מאחורי. המשכתי ללכת דרך שבילים צרים, עברתי את הגשר של העיירה פומיחובק ,פניתי שמאלה, חציתי את העיירה וכעבור שעה הייתי מחוץ לעיירה.


שדות מכוסים בשלג עבה, גבוה ללא שביל. חיתתי את רגליי בתוך שכבות השלג וכך התרחקתי מהמקום שהתרגלתי אליו ולמשפחת לבנצ'ה.


עברתי כפר אחד ולפני חורשה בעלת צמרות העצים לבנים מהשלג ,רק גזעי העצים בצבע שחור, עומדים ישרים וזקופים ,מזדקרים מתוך האדמה.


נכנסתי לחורשה .כל צעד שלי השמיע רחש מהשלג הנמחץ בפסיעותי.


שקט מוחלט בתוך היער, אין נפש חיה.


פה ושם קופצת ארנבת חצי קפואה ורעבה, מחפשת איזה שיח נמוך שמזדקר ,איזה צמח נקי מעלים ,אכמניות פרא ומכרסמת אותם.


גמעתי ככה כ 5 ק"מ של יער.בלכתי התעופפו בצמרות העצים עורבים עם צרחות מפחידות. העורב היה מסמל מוות.


כפר " ללבו " נראה באופק. עוד היה עליי ללכת כברת דרך. בשדה המכוסה בלבן ושלג רק עצים צעירים היו מכוסים בקש נגד קור, ומסגרת רשת חוטים מגודר נגד כרסום הארנבות.


הגעתי לכפר תשוש ועייף .חצי יום הלכתי . פתחתי את דלתון העץ של הגדר, נכנסתי לחצר,עזרתי עוז ודפקתי בדלת הצריף. נכנסתי לחדר, רומן קורפיבסקי ואנטונינה קיבלו אותי בסדר. היתה להם בת קטנה בשם טרסה .באותו יום לא עשיתי כלום .קיבלתי פינה בחדר אכלתי ארוחת ערב אצל המשפחה החדשה והלכתי לישון.

רומן קורפייבסקי

 
קמתי בבוקר, אכלתי ורומן קורפיבסקי הסביר לי את מבנה המשק :סוס אחד ו- 3 פרות, כמה חזירים, "15 מורג אדמה", כשמונים דונם. בחורף אין מה לעשות, במשק נותנים אוכל לפרות והחזירים ,רק הסוס מופעל לפי הצורך במשק. חוטבים עצים ושוברים את העצים לחתיכות להסקה בבית ולאפות לחם.


הצריף היה מחולק :בחדר אחד גרה אמא של רומן קורפובסקי עם בתה ידביגה. לפי החוק, הבן היורש נותן פרה אחת לאמא .הוא מספק לפרה את כל האוכל ובנוסף נותן לאמא שלו כמות של חיטה שיספיק לה ללחם לכל השנה. זה בעבור הבטחת קיום.


בכליון עיניים חיכיתי לאביב, רציתי לעזור במשק, להצדיק את קיומי במשפחה. השלגים החלו נמסים .פה ושם בצבצו איים בצבע ירוק מתוך השלג. זרמי המים שקשקו בתעלות שנוצרו מהזרמים. כל יום השמש הייתה יותר חמה. השלג נעלם ,השדות היו גלויים, כל חלקה וגידולה .הירק באחו התחיל לצמוח,הפרות יצאו למרעה ,בעזרת הסוס חרשו את האדמה, להכנת זריעת גידולי אביב וקיץ. האביב התחיל במלואו השמש שלחה את קרניה על היקום ,הציפורים צפצפו והעצים לבלבו.






השגת תעודת זהות מזיגמונט פטר
יום רדף יום ,הכל היה מונוטוני:בבוקר הפרות הובלו למרעה,האבסת חזירים ,הסוס לחריש או לשידוד.האיכר יצא לזרוע, האישה לעזרת הבעל בשדה ולבישול בבית.


אני נהניתי מעצי הדובדבנים .בעיקר הם עזרו לי למלא את הקיבה הריקה בין ארוחה לארוחה. עזרתי לחרוש עם הסוס, לשדד, לזרוע תפו"א ובאיסוף תפוחי אדמה. מרעה פרות, נשיאת עצים מהיער הקרוב להסקה ובעיקר לאפיית לחם. בקיץ היו מבשלים עם קש.


הכרתי נער פולני בגילי בשם זיגמונט פטר .הוא עבד אצל משפחה בכפר בשם פוטקובסקי ולדיסלב .הוא היה מוורשה. בגלל המלחמה והרעב בעיר ורשה, הוריו הפצירו בו שילך לעבוד בכפר למחייתו ושיעזור להורים ולמשפחה.


הם היו משפחה מרובת ילדים. תחילה חששתי להכיר מישהו שלא יפרסם בכפר שאני ממוצא יהודי. נמנעתי מלקשור קשרים עם זרים, אבל הוא מצא חן בעיני,
היה גם בודד.


בערבים לא היה לו מה לעשות, אז התיידדתי איתו. הוא ידע קצת לשיר. היינו מטיילים בערבים בשדות האחו היינו נהנים מחברותנו. בקיץ, בערב,היה מנהג של הצעירים, להתאסף על יד תמונת מרים הקדושה. הצעירים היו שרים יחד. גם אני הלכתי עם זיגמונט, הוא היה המגן שלי לכל מקרה שתהיה איזו הפתעה ומישהו ינסה לפגוע בי ,הוא המציל שלי. וככה נוצרו בננו יחסי אמון וחברות. בשכנות למשק של קורפיבסקי ,היה גר שכן בשם וילמובסקי, שונא יהודים ממדרגה ראשונה. אשתו הייתה נוהגת לבקר את אשתו של רומן קורפיבסקי, אנטונינה ,אשר הושפעה כנראה ממנה, וכל פעם הייתה מסבירה לי כמה זה מסוכן לי להיות אצלם. כל הכפר יודע שאני יהודי. בין קורפיבסקי ווילמובסקי היו יחסים מעורערים, הייתה להם ילדה מאומצת שהייתה צועקת בקול רם:" יהודי יהודי!" עליי בכל פעם שהייתה רואה אותי וזה סיכן אותי ,במיוחד כאשר היה עובר ז'נדרם גרמני רכוב על אופניים.


פעם אחת חזרה משפחת קורפיבסקי מאיזה ביקור משפחתי בכפר בסביבה וסיפרה לי שהרגו משפחה פולנית בגלל שהחזיקו נער יהודי. אנטונינה הסבירה לי שאני נמצא בסכנה וגם מסכן את משפחתה ,ואמרה לי לחפש מקום ושאני אעזוב את ביתם. הציעה לי ללכת לפומיחובק למשפחת לבנצ'ה פולק אולי הוא יעזור לי למצוא מקום כלשהו. ישנתי בעליית הגג של הרפת, פחדו שאישן בבית, כמובן שהיה קר, זה היה חורף 1943.


דקירות הקש לא פגעו בי. ירדתי בסולם מעליית הגג, אכלתי משהו ועזבתי את משפחת קורפוביסקי, הלכתי בתוך שלג עמוק באותה הדרך שבאתי. נעלתי נעליים עם סוליה של עץ והשלג היה נדבק לסוליה שכבות שכבות של שלג.בכל כמה מטרים הייתי צריך להוריד את עקבות השלג הגבוהים.


ייאוש גדול תקף אותי. קיוויתי עכשיו רק שלבנצ'ה פולק שיוכל להציל אותי ולעזור לפתור את המצב שלי. הגעתי לצריפון של לבנצ'ה הוא לא היה בבית. אמרתי לאשתו שאני מוכרח לראות את לבנצ'ה, בינתיים הכניסה אותי לחדר וביקשה לא לצאת ,היות וראש העיר הוא גרמני וגר 50 מטר מהם, בתוך וילה על ידם.


זאת הייתה וילה קטנה אבל יפה של קצין פולני שנעלם בזמן המלחמה. אשתו האלמנה נאלצה לעזוב לטובת הגרמני. השעה הייתה לפנות ערב, אשתו של לבנצ'ה כיבדה אותי בכיבוד קל, והתחילה להציע לי הצעה שאלך לוורשה. בוורשה עוד היו יהודים, אבל ההשמדה הייתה במלוא הקיטור. התחלתי להרגיש לא בנוח ,הסברתי לה שאינני יכול להגיע לוורשה ושיתפסו אותי הגרמנים בדרך ב"מוצלין" על הגשר שמקשר בין השטח המצורף לגרמניה ובין הפרוטקטיד ויהרגו אותי. בעלה התמהמה עד שעה מאוחרת 10 בלילה, הגיע מהעבודה, בראותו אותי הופתע לגמרי, הסברתי לו את מצבי. הקשיב והתחיל לטכס עצה. הלכנו לישון אני לא ישנתי כל הלילה.


קמתי , התרחצתי אכלתי ארוחת בוקר. לבנצ'ה הכין לי פתק ובו כתובים כתובות ושמות של איכרים שמומלץ לפנות אליהם, כדי להתקבל אצלם לעבודה.


הוריד את מעילו, נתן לי ללבוש, נתן לי זוג נעליים גבוהות במצב טוב, נפרדתי ממנו ומאשתו וקצת בפקפוק איחל הצלחה וחזר על אותה אמרה קבועה שלו, ש"אני אעבור הרבה סכנות וקשיים אבל בסוף אצליח להישאר בחיים ונתראה אחרי המלחמה" – אמן.


סגרתי את הדלת ובפנים נפולות, התחלתי ללכת לכיוון הכפרים לפי ההדרכה שלבנצ'ה הסביר לי. חמקתי מן העיירה,כך שמישהו לא יראה אותי.


כל החיים שלי היו תלויים במזל ,איך שיתמזל דרכי. הגורל היה תלוי באם אמצא מקום לעבוד. חשבתי שאוכל להיות אצל לבנצ'ה פולק ,אבל הגורל אכזב אותי ואני עכשיו תלוי בחסדו של איזה איכר נוצרי שבכלל לא מכיר.


הרבה ספקות חדרו לליבי, אם אני בכלל אצליח להתקבל אצל מישהו, או אצטרך לנדוד בשדות וביערות ולחזר על הפתחים ולבקש פיסת לחם או כוס שתייה אצל איזה גוי רחום.


הגעתי לכפר המיועד, מצאתי את האיכר הנ"ל .הסברתי לו ש"שלח אותי לבנצ'ה פולק אלייך לעבודה". שאל אותי :"האם יש לך תעודה?" מכיוון שלפי חוק אסור להלין מישהו זר. צריך תעודת לידה או זהות והוא חייב להודיע לראש ועד הכפר. אמרתי לו שאין ברשותי, אבל אני אביא לו תעודה. נשארתי למיין סוג סלק לפרות ,להוציא את הרקובים.הוא הלך באותו זמן לראש ועד הכפר לשאול אם מותר לו להלין אותי. באותו זמן שהוא לא היה, הסתלקתי מן הכפר לכיוון חזרה לכפר ללבו, להשיג תעודת לידה מהחבר שלי זיגמונט פטר.


הגעתי בשעה מאוחרת לפאתי הכפר ,נשכבתי על השלג מול החצר של קורפוביסקי רומן, שכבתי על יד עץ דובדבן מושלג, ובכיליון עיניים חיכיתי אולי מישהו ייצא לחצר. פחדתי להיכנס הביתה .אור חלש בקע מתוך חלון חדר אימו של קורפוביסקי. בתה ידויגה הייתה נוהגת לכתת רגליה אצל חברותיה בערבים הארוכים בחורף. חיכיתי בסבלנות וציפיתי שהיא תחזור לביתה ,ובאמת ראיתי שבשעה 11 בלילה מישהו מתקרב לכיוון שלי .כשהדמות קרבה תיכף זיהיתי שזו היא .הלילה היה בהיר ,ליל ירח. צעקתי בשקט" ידויגה ידויגה!" היא הופתעה והגיעה אליי נבהלה קצת ,אבל הכירה את קולי .הסברתי לה שהייתי אצל אחותה בפומיחובק ולא יכלו לעזור לי ובשביל להתקבל אצל איכר,אני צריך תעודה .


אמרתי לה שנפל לי רעיון ,לבקש מזיגמונט פטר את תעודת הלידה שלו .היא התלהבה מהרעיון והסכימה להיות שליחה, היא תנסה לשכנע אותו .הכניסה אותי לחדר. היא חיה עם אמה בחדר אחד. שתיתי משקה חם ואכלתי. החביאו אותי מאחורי ארון ושם עברתי את הלילה. הייתי סגור בחדר. לא יצאתי כדי שלא לגלות את עצמי כלפי רומן, בנו ואשתו אנטונינה


ידויגה הלכה לזיגמונט והצליחה לשכנע אותו, רק בתנאי שאני אבוא ואשבע לפני המשפחה שאצלה הוא עובד.השבועה היא, שאם אתפס, לא אגלה שהוא נתן לי את התעודה.

אני הלכתי ביקשתי ממנו שייתן לי את התעודה "רק זה יכול להציל אותי!" נשבעתי לפניו ולפניו והאנשים שהוא עובד אצלם, שלא אגלה ,כי אם אתפס בין כך ובין כך יהרגו אותי, ואני אגיד שמצאתי את התעודה וזה יהיה האליבי שלו. הבטחתי לו ,אחרי המלחמה להטיב איתו במשהו כתודה.


כשקיבלתי ביד את התעודה הרגשתי שנולדתי מחדש יותר בטוח ראיתי, סיכויים אפשריים יותר להישאר בחיים.


ידויגה הלכה לחפש בעבורי מקום,באחד הכפרים המרוחקים 15-20 ק"מ מ"ללבו" והיא מצאה מקום אצל משפחה, אישה אלמנה עם 3 ילדות שבעלה החייל נהרג במלחמה.


מזג האוויר נעשה יותר חמים .האביב היה בפתח, השלגים נמסים וגם לי קצת חם בלב.


שמתי את התעודה בכיס שלא תאבד לי ויצאתי לדרך. עברתי דרך העיר "נשלסק", הייתי מלא ביטחון במקרה של ביקורת :"יש לי תעודה שמעידה שאני נוצרי".


נתקלתי ברחוב הראשי בזוג גרמנים מפטרלים עם נשקם על כתפיהם


עברתי קרוב מאוד על ידם, ושום נימה של חשד לא עלה במחשבתם, לחשוד שיהודי צוחק להם בפנים.

פומיחובק-ללבו-נשלסק  

 
לפרק הבא   לפרק הקודם      לפרק ההנצחה

הפרידה הבלתי נמנעת

 לבנצה והאיש שמדבר יידיש ,יחד עם שכן השחיזו סכינים ,גרזן והכינו ומים רותחים ברפת.
 שכבו שם שלושה חזירים בתוך קש, צמודים אחד לשני ,רק מדי פעם אפשר היה לשמוע נחירות צריחה אופיינית של חזיר. החזירים המשיכו את נמנומם ובאותו זמן נכנס האיש מדבר היידיש עם גרזן בידו,היה כבר קצת חשוך, היכה בראשו של כל חזיר. קצת צריחות, דקירה בכיוון שריר באמצעות הסכין ובכך הסתיימה השחיטה.


אני הייתי בחוץ לשמור ולהשגיח אם לא עובר איזה גרמני או מלשין .


השחיטה הייתה אסורה ומי שנתפס עלול היה לקבל 4 שנות מאסר.


השחיטה עברה בשלום, בערב עשו חפלת זלילה של כל החלקים הקטנים והטובים בטיגון ושתייה. קצת מוסיקה עם גרמושקה.


היה בשכונה פולני אחד שעבד במחנה צבאי גרמני בעיר "מודליו" .


הוא נכנס לבית בשומעו קצת נגינה מהבית .האנשים קצת חששו ,אבל הוא אכל ושתה רקד בעיקר עם אשתו של לבנצה.


לבנצה יצא החוצה וקרא לי ואמר שאני אסתכל על התנהגותו של הגוי הזה. לבנצה באותה עת היה בחוץ קצת עצבני בשעה 2 לפנות בוקר נגמרה החגיגה. אשתו עזבה את בית השכן והלכה לישון בביתה.


באותו זמן גם הגוי נכנס לביתה. היא נכנסה למיטה והוא ניסה להתעסק איתה. באותו זמן נכנס לבנצה וראה שהגוי הלז נמצא בביתו ביקש ממנו לעזוב את הבית. הנ"ל סירב, התחוללה קטטה. לבנצה זרק לו צינור מתנור חימום עליו, הנתקף ניסה להחזיר ,לבסוף לבנצה, שהיה איש נמוך ,רחב מוצק בעל כוח, הרים אותו וזרק אותו לעבר גדר העץ של החצר.


הוא אהב את אישתו הוא האמין לי למה שסיפרתי שראיתי, אמר לי שהגוי ניסה להתחיל עם אשתו ,אבל אשתו סילקה, דחתה אותו מעל פניה.


הכל השתתק הלכנו קצת לישון.


התעוררנו מאוחר ב 10 – 11, באו קונים על רוב חלקי הבשר, כך שנשאר ממנו לשימוש ביתי וקצת לנקניק.


לפנות ערב הגיע אל הבית ראש ועד השכונה. הוא אחראי על כל התושבים כלפי השלטונות הגרמניים הוא היה איש טוב, לא אנטישמי. אני הייתי לפעמים משחק עם הילדים שלו. לבנצה קיבל אותו יפה, הבין תיכף שהוא בא לדבר בעניין שהוא מחזיק יהודי. הגוי ההוא שקיבל מכות, בא לראש ועד השכונה והודיע לו חד משמעית שאם לבנצה לא יסלק את היהודי מביתו, הוא ילשין לפני הגסטפו במקום שהוא עובד. לבנצה ערך שולחן עם כיבוד בקבוק וודקה, התיישבנו שלושתנו סביב שולחן לטכס עיצה. לאן יכולים להעביר אותי,תוך ימים ספורים. אחרת ,ראש ועד השכונה יהיה מוכרח למסור אותי לשלטונות הגרמנים. ראש ועד השכונה ביקש מלבנצה לחפש במהירות מקום מחבוא בשבילי הוא לא רצה לפגוע בי ובלבנצה.


ראש ועד השכונה לחץ לי את היד ואיחל לי הצלחה בכל דרכי אשר תהיה. לבנצה היה מבולבל , כעס על הלז המלשין אבל שקל בצורה רציונלית לפתור את הבעיה ולמצוא מקום מחבוא בשבילי .


הוא שלח את אשתו, מלה(MELAׂ) ,לכפר בשם " ללבו ", כדי שהיא תדבר עם אחיה רומן קורפייבסקי,המתגורר בכפר ובבעלותו משק חקלאי. היא הלכה ברגל בשלג 12 ק"מ , עד שהגיעה לכפר " ללבו " והצליחה לשכנע את אחיה לקבל אותי למשפחתה. מתח רב עברתי בציפיות בלתי ברורות לגבי התשובה.


מחשבות שונות באו בערבוביה באו ופרחו ממוחי . הגעתי לבסוף למחשבה אחרונה שאצטרך לעזוב את משפחת לבנצה ולחפש מקום אחר אם אמצא.


זה חורף קר 25 מעלות מתחת לאפס. מישהו סיפר לי ש"מוות קל זה להירדם בלילה בחוץ, בלילה ירח וכוכבים נוצצים וישנים כילדים".


למזלי אשתו של לבנצה שבה הביתה ובשורה טובה בפיה .ככה נגאלתי ממחשבות רעות שאפפו אותי.


לבנצה שמח שבשלב ראשון יש לי לאן ללכת. הוא היה איש טוב ,לוחם אנטי נאצי .פעם בחוזרו מהעבודה בערב הלך בכביש ופתאום שמע בכי של ילד בצד הכביש, בתעלה ,ניגש אליו ולקח אותו הביתה, הרגיע אותו שלא יפחד ואמר "יש לי בבית אחד כמוך!", הילד היה בן 7 – 8 שנים ורצה להגיע ל"צחנוב" בעיר ,ב"צחנוב" עוד היו יהודים.


הילד אכל ארוחת ערב וישן איתי במחסן על מצע קש מרופד. בבוקר הראתי לו איך ללכת לאורך פסי הרכבת. לבנצה צייד אותו עם לחם ובקבוק שתייה .יותר לא ראיתי אותו ומה עלה בגורלו. רק אלוהים יודע,אם יש.


לבנצה פולק אהב לאכול טוב ,לשתות הרבה עד לשכרה. כשהיה שתוי רק ממלמל על פולניה האבודה ועל האנשים המסכנים שסובלים בגלל הנאצים. בקוצר רוח היה רוצה שהסיוט המלחמתי יעבור מהר.


בכל פעם שהצרבת הייתה תוקפת אותו הוא היה מבקש מהסבתא הזקנה שתגיש לו כד קטן של שמנת "לקכ" לשתות ולכבות את השריפה שבגופו .אפילו כשהיה שיכור כלוט,לא פטפט מילה גסה על היהודים, זו היתה הוכחה ליושר מחשבתו ומה שחשב כשהיה צלול,כך גם חשב בהיותו שתוי כמו לוט.


היה מסוגל לשאת שק של 100 ק"ג בדרך לא דרך.


כשאישתו לא היתה בבית,היינו אוכלים 3 פעמים ביום מהנקניק המעושן שעשה,וזה נדיר במלחמה.


הגיעה שעת הפרידה ממני.


לא ידעתי מה מחכה לי.


אצל לבנצה הייתי כמו בן מאומץ ! כל מה שיכלו נתנו לי :בגדים ,נעליים .


בירך אותי שאצליח לעבור את המלחמה האכזריות הזאת.


תמיד היה מעודד אותי ואמר לי :" אתה תעבור הרבה דרכים קשות, אבל תישאר בחיים. יש לי הרגשה כזאת ".המילים שלו נחרטו במוחי והן ליוו אותי כל תקופת המלחמה עד לשחרור, בעצם לאורך כל החיים.

לפרק הבא      לפרק הקודם    לפרק ההנצחה

חיים בצל הסכנה ועזרה לנמלטות

בצל הסכנה:


היתה שכונה ליד נהר קטן .בקתות מעץ,אין חשמל,מנורות נפט,כיריים,מטבח,תנור מחימר או ברזל.שם התגוררו פועלים.


בערבים היו מתכנסים ומדברים על פרנסה, על הכיבוש הגרמני על בני המשפחה שנעלמו בשרותם בצבא וכ"ו.


ניכנסתי עם הגוי שלי,לבנצה, לאחד הבתים. הוא היה צריך לסדר עם מישהו מבני הבית,להביא 12-10 שקי חיטה לאפיית לחם.


המכיר שלו כנראה עבד בחווה ,חקלאית פולנית.בעליה של החווה גורשו וגרמני התיישב בה וניהל את החווה ואת תוצרתה העביר לגרמניה. באחד הימים, הגרמני נסע לגרמניה לביקור משפחתי, ובחווה נישאר פולני, מכר של לבנצ'ה הגוי שלי. איתו עשה עסקה על חיטה .


הגישה לחווה הייתה אפשרית עם סירת משוטים . כאשר כולם היו מסובים על יד שולחן ולגמו ודקה וקשקשו ביניהם, פתאום אחד התקרב אלי ואמר אנחנו רוצים לטובתך להשפריץ עליך מים קדושים ,ומהיום והלאה תהיה נחשב אצלנו כנוצרי לכל דבר. הטקס היה קצר, אמרו איזה ברכה נוצרית .


בשעה 9 בערב נכנסתי עם לבנצ'ה לתוך סירה. אני ישבתי באמצע הסירה על ספסל עץ ולבנצ'ה עם המשוטים חתר לכיוון החווה. במרחק של כ 100 מטר מאיתנו ,היה גשר מעל הנהר שבו שטנו הלוך וחזור הגשר היה מאובטח על ידי חיילים גרמנים.

עברנו עם הסירה מתחת לגשר כשחייל גרמני צועד עם רובה על כתפו בפינה הימנית של הגשר.


ליבי פעם בחוזקה עצרתי את הנשימה וגם לבנצ'ה היה איש זהיר מאוד ,הוא לא הפעיל את המשוטים עד שהתרחקנו 20 – 30 מטר מהגשר.


לבנצ'ה המשיך לחתור במשוטים בחוזקה הוא היה איש חזק.


הסירה פילחה את מי הנהר וככה הגענו לחוף של אדמת החווה, העמסנו במהירות את שקי החיטה ובשקט ,כדי שלא לעורר רעש בסביבה. אם היינו נתפסים, העונש היה כבד: מספר שנים בבית הכלא.אם היו יודעים שאני יהודי,העונש יכול היה להיות כפול ומכופל. מה גם שזה מוות בטוח לי וגם ללבנצה ואשתו וכל מי שקשור עם המכירה הזאת.


לבנצה נטל את המשוטים לידיו החזקות ובאומץ רב חתר לכיוון חזרה,עם החיטה.


מסביב הייתה אפלה, שקט פסטורלי השתרר מסביבנו ,רק מקש המשוטים נשמע באוזניי. שכבתי פרקדן על שקי החיטה ורק מחשבה אחת הייתה מטרידה את מנוחתי שרק נצליח לעבור את הקטע המסוכן של הגשר שמעל הנהר,שם שומר גרמני מפטרל.


השעה הייתה לפנות בוקר, התקרבנו לגשר .לבנצה "עוצר" אותי לא לפחד."רק שהמזל יאיר לנו פנים", חשבתי בליבי וכך היה, ועברנו את הגשר והחייל הגרמני לא הרגיש. רק העיניים שלי לא סטו מהגשר. לא האמנתי שהסכנה העיקרית מאחורי .


הגענו לחוף,קשרנו את הסירה, סחבנו את השקים על גבינו לבית של לבנצ'ה .100 מטר מהנהר אכלנו ושתינו משהו והלכנו לישון רצוצים ועייפים מההרפתקאה הלילית, לילה טוב.


הגשת עזרה ליהודיות נמלטות בפומיחובק


אחר הצהריים יצאתי למרעה. על יד פסי הרכבת היה שביל פרות שהיה נמצא קרוב למסילת הברזל. רק מעטים מבעלי הרפתות היו מביאים את העדרים קרוב למסילה. קרו מקרים ופרות נפגעו. אני השגחתי על שלושת הבהמות שלבנצ'ה הפקיד בידיי.


מסילת הברזל היה מקום מעניין: רכבות נעו צפונה ודרומה. התבוננתי בחלונותיהן מי הם הנוסעים, רכבות עמוסות עם כלי נשק, טנקים תותחים ארוכי קנים ופרצופים קלסים גרמנים נראו מתוך כובעי הפלדה. זה היה ב1941, לפני מבצע ברברוסה הגרמני 22/6/41 .יום ולילה דהרו רכבות עמוסות. רק גלגלי הקרונות תקתקו חרקו מעומס המשקל על גבי המסילה. הכל היה סודי.הפולנים תחת הכיבוש הנאצי, היו חסרי ישע.


הלחץ הגרמני היה בכל מקום. היה פחד כללי.


הצטרפה אליי ידידה למרעה עם הפרה האדומה .הפרה האדומה היתה מנסה ללקט את עשביה קרוב למסילת הברזל. זה היה מקום קבוע שלה מיום היוולדה. הילדה הייתה בת של עובד רכבת וגרו בבית שבנו על יד פסי הרכבת. זכויותיהם היו ללקט ראשונים את מה שגדל על יד המסילה.


החלפנו מספר מילים בינינו ,כדי שלא יהיה משעמם. היא לא ידעה שאני יהודי. הפניתי את הראש לכיוון מזרחה ,ופתאום הבחנתי באשה וילדה בת 8 – 10 מסתתרות מאחורי גדר עשויה מעץ, ושמתי לב שהן משתהות קצת . חדרה בי מחשבה שאולי הן יהודיות והן מחכןת עד שיחשיך. הפרה האדומה התרחקה לכיוון הבית. המכירה נופפה לשלום והתרחקה .


השמש כמעט נטתה לשקוע .החלטתי לגשת לאישה ולילדה .ראיתי שהן מבוהלות ,הרגשתי שהן יהודיות. אמרתי להן שלא תיפחדנה ממני ,כי אני יהודי שעובד אצל נוצרי ואני אוכל לעזור להן במשהו.


הן רצו לנסוע לעיר צ'חנוב, שם עוד היו יהודים. את תחנת הרכבת מידי פעם היו פוקדים ז'נדרמים גרמנים ובודקים את הנוסעים. הצעתי להן מקום לינה בתוך הגורן ,כיבדתי אותם עם ארוחת ערב שהיתה ברשותי. בערב הן חיכו לי בשדה. הבאתי אותן לגורן ללינה. ב 5 בבוקר לקחתי אותן לתחנת הרכבת קניתי להן כרטיסים. הרכבת הגיעה,הן עלו לקרון נפנפו לי כמובן החזרתי נפנוף.

לפרק הבא     לפרק הקודם    חזרה להנצחה

החיים אצל לבנצ'ה בפומיחובק

הלכתי לכוון הנהר נרב .

הפעם הייתי צריך להיזהר לא להיתפס ע"י הז'נדרמיס שבגבול בין פריטטורץ' ובין איזור שצורף לגרמניה .


הלכתי לבדי במשך כל הלילה בדרכים מרובות עיקולים,אולי פי שניים מהמרחק, על מנת לעקוף אזורים שבהם היו עלולים להיות הגרמנים.


סוף סוף הגעתי ,אחרי ליל נדודים , לחוף הנהר.


האיכרים היו באים בסירות לקחת חציר .היו פה שדות רחבי ידיים והעשב היה גדל בשפע. היו קוצרים שם ומעבירים לצד שלהם .

ראיתי בבוקר סירה אחת עמוסה על החוף שמתכוננת לזוז, התקרבתי וביקשתי מהאיכר שיעביר אותי לצד השני .

תחילה הוא סירב.אמר שאסור לפי החוק .אם הגרמנים תפסו מישהו שמעביר,היו מחרימים לו את הסירה ומענישים אותו. התחננתי ,בכיתי שאין לי כסף ולא אכלתי יומיים , ויש לי משפחה בצד השני ולבסוף ליבו של האיכר נישבר.

הכניס אותי לסירה, עמוק בתוך החציר וכך הצלחתי לעבור את הנהר .


בירכתי אותו לשלום והתחלתי לטפס לכיוון מעלה ההר, לכוון הכפר(שאת שמו איני זוכר). לפני שעברתי אותו, בפאתי היציאה מהכפר, עדרי כבשים קטנים ויצאו לרעות לשדות. גם עדר פרות .אחדות מהן גאו כאילו התגעגעו לולדיהם שהשאירו בתוך הרפתות.


יצאתי לכביש,פניתי שמאלה לכביש שמוביל לעיירה בשם פומיחובק .
הכביש סלול מאבני ואדי כהות וקשות .הלכתי יחף, מכנסיים קצרים בלויים וחולצה עם שרוול קצר ,לא נקייה.


רציתי להגיע לתחנת הרכבת ,על מנת להגיע לעיר צ'חנוב, ששם עוד גרו בני משפחה שלי ודוד נח שהצליח לברוח מגטו ורשה וגר עם אשתו וילדו היחיד, עם משפחת אשתו ,הוריה ואחיה ואחיותיה ,בשם משפחה :באומגרט.

הלכתי על הכביש פקחתי עיניים, לאחור ולצדדים ומקדימה ראיתי פרושה לנגד עיני,את העיירה פומיחובק .

לקראתי ,מולי,הלך אדם ואני גם התקרבתי אליו. האיש פנה אלי בשאלה האים אני אהיה מוכן להיות רועה פרות אצלו .אמרתי לו שאני מסכים . רק הוא אמר שאני דומה קצת ליהודי ,אבל שלא אחשוש הוא לא יגיד לאשתו ולסבתה הזקנה שמתגוררים בבית .

לאיש הזה קראו לבנצה פולק. היה סוחר בקר וגם קצב והתעסק בעיבוד בשר ונקניקים לאכילה. הוא הלך לכיוון הכפר שבסביבה, לצורך מסחר .
מסר לי את כתובת מגוריו וככה הגעתי לביתו .כשהגעתי לביתו פתחה לי אשתו את הדלת ומסרתי לה ששמי פיוטר.אמרתי שפולק לבנצה שלח אותי אליך ושאני אחכה לו עד שיחזור והוא ימסור פרטי הדברים בנוגע אלי .



פולק לבנצה הגיע לפנות ערב הביתה ,הלך לרפת לעזור להאכיל את הבהמות ולחליבה .
אכלנו ארוחת ערב לאור מנורת נפט שהייתה תלויה מתחת לתמונת הבתולה הקדושה . הצטלבתי בשם האב הבן ורוח הקודש, כמו נוצרי תמים.


בפעם הראשונה בחיי הצעתי לי מקום לינה על גבי הרצפה על אלומת קש שהבאתי מהגורן ,בחדרון צדדי קטן בעליית הגג של הבית .

בערב קיבלתי ספרון תפילה מפולק לבנצה.בבוקר כרעתי ברך לפני הצלב של ישו ,והצטלבתי ומלמלתי מספר מילים מתפילת בוקר,בעיקר לפני ארוחת הבוקר.

לאחר ארוחת הבוקר הוצאתי שתי פרות למרעה בסביבות הבית החדש שלי. לאט לאט, התחלתי להכיר את הסביבה, את השכונות של העיירה ואת תושביה.

בעיירה עדיין גרו יהודים, אבל גורלם נחרץ .

ביום אחד אספו את כולם וגרשו אותם מבתיהם והכניסו אותם למבצר שהיה בנוי ממלחמת העולם הראשונה.שם עינו אותם והעבידו אותם .

לפעמים היה יוצא לי לעבור בקרבת המבצר, אז שמעתי קולות אנחה איומים בוקעים מתוך מרתפי בטון שהיו בנויים בעובי של מטר,מטר וחצי.

16 מבצרים כאלה פזורים באזור. לא בדקתי, כך על פי שמועה .את מבצר מספר 3 הכרתי היטב. הייתי בא למרעה עם הפרות התפלאתי מצורת הבניה הפנימית של המבצר: רק חלונות צרים וארוכים אפיינו אותו. עובי קירות הבטון והאבנים כשני מטר.


לפעמים היו מבקרים קצינים גרמניים ומתפלאים על מבנה המבצר .
המבצר היה מכוסה באדמה והעשב גדל במעבר, ורק הפרות היו מלחחות ומכסחות את הירק .לפני שקיעת החמה הייתי מגיע עם הפרות לרפת ומכניס אותן. בזה סיימתי את יום העבודה ,ואשתו של לבנצ'ה הייתה חולבת אותם כשפולק נוכח ברפת וגער בפרה שאינה שקטה בשעת החליבה.

החיים אצל פולק ומלה לבנצ'ה:

את החלב היו מערבבים ושופכים לכד מיוחד,שבצידו זכוכית.החלב ,היה עומד 24 שעות ואז היו מרוקנים את החלב,ומפרידים מהשמנת.את השמנת היו אוספים לעשות חמאה אמיתית ומהחלב עשו חמיצה.עם מה שנשאר מהחמאה מילאו  בתוך כדי חרס שהיו עשויים מחימר. היו מכניסים אותם למקומות קרירים למרתף.

ללבנצה היו חברים מהעבודה, אחד מהם היה דובר יידיש. הבנתי כל מה שאמר. הוא היה מתגאה על כך שידע את שפת האידיש. הייתי רק מנענע בראש להסכמה איתו ,אבל לא עניתי בשפת האם שלי .רציתי להתרחק מהשפה,לא להשתמש בה ולשכוח אותה. פחדתי שאחלום בלילה ואפטפט משהו ביידיש.רציתי להתנתק מהיהדות בכלל ,כהגנה.

לאיש הזה היו קשרים עם יהודים, בעבודה במסחר.הוא הבין את המבוכה שלי.כשהיה בא לבקר אמרו לי בשקט ש"תעבור את המלחמה".

קמתי בבוקר ,התרחצתי,הצטלבתי,אכלתי ויצאתי עם הפרות למרעה .הפרות התפזרו באחו, ואיזה פולניה עברה לידי ואמרה לי שאני אשמור על עצמי. חרדה עברה בגופי רק יותר מאוחר נודע לי שהגרמנים עשו אקציה על כל העיירה ואספו את כל היהודים והכניסו אותם לתוך מבצר עתיק,שנשאר בעיירה לאחר מלה"ע הראשונה.זה היה מבצר מס.3,בו עונו,עבדו ונרצחו.

עצבות רבה שררה באויר.


בכל העיירה התלחשו הגויים על גורל היהודים.לבנצ'יה היה עצוב ומצוברח היו לו עסקים מסחריים עם היהודים.הוא שנא גרמנים וקצת חשש שמישהו ילשין עליו .


הבנתי שאצטרך לעזוב אותו .ללבנצ'ה לא היו ילדים ביולוגיים.הוא התרגל אליי הייתי אצלו כמו בן מאומץ הייתי ממושמע לו .לפעמים היה לוקח אותי איתו לכל מיני כפרים בסביבה ,בעיקר בחורף 1942 .היה מתעסק לפעמים בהברחת אוכל לצד השני של נהר נרב .כשהנהר קפא,הגענו לחוטומוב,עיירה קטנה ליד ורשה.

הגרמנים תפסו אותנו באיזה בית של איכר. היינו קבוצה של כ-20 פולנים ואני היהודי היחיד.הז'נדרם הגרמני התבונן בכולם וגם עבר עליי עם שני הזרקורים שלו .לא נשמתי עד שרחקו צעדיו .כשגב הגרמני היה מופנה אליי ,הוצאתי את האוויר הדחוס הצטבר בתוך ריאותיי ונשמתי לרווחה .

חשבתי בליבי:"עוד מקרה של מזל מתוך מליון בחיים שלי".

לאחר שלבנצ'ה מכר את מרכולתו וקנה דברים תמורת הכסף,חזרנו לפומבחובק הביתה .


בחוץ ירד שלג. הכל היה לבן. פה ושם נראו אנשים הולכים בתוך השלג. הם נראו כמו פסים נעים בתוך לובן. מן הבקתות בלטו ארובות מפוייחות. עשן בהיר היתמר וניצוצות של חרקים ,שהיו מתעופפים באוויר ונעלמים. רק ריח השריפה הורגש באטמוספרה השעה היתה 4 אחר הצהריים.

לפרק הבא            לפרק הקודם           לפרק ההנצחה

שורשים-משפחה ותחילת המלחמה

   גרנו ברחוב פאנסקה 37 (פאן זה אדון),בוורשה,פולין.

שנה לפני המלחמה גרנו ברחוב טברדה 24, בוורשה.

זה בנין עם שתי חצרות,כמאה משפחות גרו בבנין בן ארבע קומות.

שם אבי: משה רובין. נולד בשנת 1900.

שם אמי: רחל רובין,לבית דולמן. נולדה בשנת 1902.

היינו ארבעה אחים,לפי הסדר הבא:

אלטר/אלכס,  נולד ב-1925, 
פנחס/פיוטר,  נולד ב-1928,
יצחק/אייזיק , נולד ב-1931,
חיים           , נולד ב- 1933.

לסבא מצד אמא, קראו "דולמן" שם משפחה או פרטי לא זוכר.אולי חיים (שם שנשא אחי הצעיר לאחר מות הסבא).

הוא קבור בבית הקברות בורשה,בבית הקברות היהודי גישה .

לאמא קראו רחל ,אחריה אחותה מרים,אח בשם נח ואחות בשם טולה.

בעלה של מרים הדודה נעלם ברוסיה בשנות ה40 הוא ברח לשם ולא חזר יותר לפולין.

הדוד נח נהרג איפה שהוא ע"י הנאצים .

 היה נשוי לשיינדיל(לבית באומגרט)עם ילד קטן בן שנה/שנתיים.

אשתו הייתה שינדיל באומגרט מהעיר צ'חנוב.

הם היו משפחה מרובת ילדים 3 בנות ויחד:7 או 8 אחים ,נעלמו במלחמה. אולי נותר אח אחד בחיים,בשם שמואל באומגרט בארץ בכפר סירקין.

השאיר רכוש של בית ו-10 דונם אדמה בפולניה, בעיר צ'חנוב.

לגבי הדודה טולה ,גורלה לא ידוע בדיוק .מצאנו בספר שמות ניצולי השואה מופיעה בשם טולה דולמן גיל 22 מהעיר ורשה,שוחררה ממחנה ההשמדה ברגן בלזן. חיפשתי אותה דרך מדור חיפושי קרובים בירושלים, קיבלתי כתובת ,כתבתי אליה ,ענתה שזו לא היא.


בהיותי שוב בפולין אמרו לי שמישהי מחפשת אותי, בשם טולה הייתי כבר עייף מחיפושים ועזבתי את זה .


סבתה של אמא נספתה או מתה בתחילת המלחמה .


אבא ,משה רובין,היה דתי מסורתי, היה מתפלל בשבתות ובחגים ,מדליק נרות חנוכה .


היה חייל בצבא הפולני.
סיפר סיפור שהרג חייל פולני .

והמעשה כך היה : הפולנים היו צוחקים מהיהודים שהם פחדנים.

פעם קצין או חייל פולני התחפש בפרווה עבה ויצא ליער להפחיד חייל יהודי שהיה במשמרת .

החייל ירה בו והרגו.

היה משפט והחייל יצא זכאי ,השתחרר מהצבא והתחתן .

ניסה לעסוק במסחר ולא הצליח.
למד מקצוע נגרות על בוריה.
עבד אצל הדוד נח (אח של אשתו ),עד שהדוד נח חיסל את הנגרייה ,עזב את ורשה ונסע להורים של אשתו עם ילדיו לעיר צ'חנוב,משם נעלם עם יתר המשפחה .


לאבא היו 2 אחים ואחות.

אח אחד בשם שלום רובין,היה סנדלר במקצועו , מסודר.

 היה נשוי ללא ילדים, גר בוארשה ברח' נלבקי 38(נעלם וגם אשתו-לא יודע את גורלם) בעת המלחמה היה עוזר לנו הרבה.

אח שני לא זוכר את שמו,היתה לו מכולת עם 4 בנים. מצבו היה טוב בתחילת המלחמה. נעלם במלחמה(לא יודע את גורלו)עם המשפחה.

סבא מצד אבא (אולי בשם אלטר או אלכס), גר ברחוב מורנובסקה 43, בערך.
אח אחד בשם שלום רובין,היה סנדלר במקצועו , מסודר. היה נשוי ללא ילדים גר בוארשה ברח' נלבקי 38(נעלם וגם אשתו-לא יודע את גורלם) בעת המלחמה היה עוזר לנו הרבה.
היה חייט וגם היתה לו חנות מחוברת לדירתו,של חליפות למכירה. גם הוא נעלם ועוד הרבה קרובים לעשרות,שלא זוכר את שמם.


גם הסבתא מצד אמא, נספתה בשואה. את הסבתא מצד אבא לא הכרתי בכלל היא נפטרה כשהייתי קטן מאוד .


הורי האמא (רחל רובין) ,הם מעיירה קטנה בשם אוטווצ'ץ,על יד ורשה .
אחרי מלחמת העולם הראשונה עברו לגור בוורשה.

אני למדתי בחדרים דתיים ומסורתיים ואצל רבנים פרטיים. לא החזקתי מעמד במקום אחד הרבה זמן, נדדתי מחדר לימוד לחדר לימוד.

למדתי באידיש וקצת בעברית .

לא למדתי בבית ספר פולני בכלל. גמרתי 3,4 כיתות יסודי עד פרוץ המלחמה ,מלחמת העולם השנייה 1.9.39

חילקנו עיתונים בגיל צעיר.
בשעות הבוקר, הייתי עושה סיבוב של שעתיים, עולה קומות מקפץ למטה במדרגות כמו שד אני חושב שעשיתי 10 ,15. קילומטר בכל בוקר .


פעם קראתי בעיתון אידיש בשם מומנט שתלו את שלמה בן יוסף מראש פינה,בכלא עכו בארץ ישראל ע"י הבריטים וזה נשאר בזיכרוני לצמיתות.


קיבלתי תשלום שבועי 5 זלוט זה כסף פולני . היה כסף טוב לנער.


פעם סיבכתי איש מבוגר שנתן בי אמון בגביית כספים עבור עיתונים שהייתי מחלק דרכו ,האיש היה מעסיק שלי, אני הייתי נוטל כסף מאנשים ונותן לו חלק ,וחלק נישאר בספר החובות אצלו. סיבכתי לו את כל החשבונות של הקליינטים שלו. תמיד מסרתי לו שגביתי פחות כסף,זללתי את העוגות הכי טובות שראיתי בחנויות .ובעיקר זללתי סופגניות.


לבסוף האיש פיטר אותי וחיפש אותי.אני הייתי מתחבא בקומות העליונות של הבית שבו גרתי ולבסוף ,הגשתי לו רשימה מדויקת ממי גביתי וכמה,ובזה הסתיימה הפרשה.


פעם קניתי דבק בשביל הדוד נח (אח של אמא),
 מחנות אחרת מזו שביקש,בגלל שעלה פחות ב- 20 אגורות לק"ג.
הבאתי את הדבק –עץ לדוד.הוא שאל אותי "איפה קנית?".אמרתי איפה והוא הלך לחנות ושאל אם קניתי שם,מובן שהחנווני אמר שלא.שיקרתי לו בעיניים ואמרתי :"כן".בסוף הודיתי שקניתי בחנות יותר זולה,שישאר תשר מהקניה.היתה לי נטיה להרויח כמה גרושים לעוגות,גלידות וממתקים, וכסף למשחקי כדור רגל שולחן .הייתי הולך בימי שישי לאחר הארוחה של שבת, למועדון משחקים,משחקי שולחן כדורגל.


זכור לי שהדוד נוח היה מזמין אותי ואת אחי הגדול,למציות עם קימל,נקניק ובירה.

 בפרוץ המלחמה מכרנו עיתונים באופן עצמאי וכבר הרווחנו כסף.פעם בעיתון פולני הופיעה כותרת :30 מטוסים פולנים הפציצו את ברלין! 

אני הייתי מכריז בקול רם את הסצנה, ובאותו זמן חטפתי לבנה בישבן מבניין שהופצץ ממטוס גרמני .


ואחר כך ההתחלתי להבין שהעיתונים משקרים ולפולניה בכלל לא היו כנראה מפציצים ולא טנקים כמעט. היו לוחמים בחרבות על סוסים נגד הצבא הגרמני. הפולנים ספגו מפלות איומות, החיילים הפולנים נסוגו לגבול רוסיה ,אלפי חיילים פולנים נפלו  מהרג הגרמנים. גם הסוסים היו קורבנות המלחמה.מאות סוסים שכבו בשדות קטל וגם ברחובות ורשה.והתושבים הפולנים,בגלל החסר במזון, חתכו נתחי בשר מהפגרים ,עשו קציצות ואכלו.

לפרק הבא    לפרק ההנצחה

דפי עד שנמסרו ליד ושם: